אבל אדוני השוטר

רכב/ חינוך מחדש

נורא פשוט, נסעתי בכביש דו מסלולי, עורק ראשי בעיר ישראלית מצויה, רכב עצר לפני, והוריד ילדים לגינה ציבורית. עניין יומיומי מעצבן למדי. הרכב חסם את הנתיב שלי ואפילו לא שלח מבט לראות את הפקק שהתהווה. קשה היה להשתלב בנתיב העוקף, לקח זמן ובעיקר חימם את העצבים הישראליים שלי. בקיצור הרכב הביא לי את הסעיף. שהשתלבתי בנתיב העוקף הייתי מחומם מעצבים, הסתפקתי בקללות לנהג, לאבות אבותיו והגעתי ברצף הקללות עד לשורשים המשפחתיים התנ"כים של הנהג.

העצבים במקרה כזה מתנקזים לרגל, זו לוחצת על דוושת הגז, וכך הרכב שלי מעופף במהירות רבה בנתיב עירוני. ואחרי כ-400 מ'… משטרה, שלושה שוטרים חסונים וחייכנים מפנים אותי לצד הדרך. אחד מחייך אלי ברחמים: 'אתה יודע באיזה מהירות נסעת?', 'לא, אני לא יודע', השפלתי מבט ואמרתי: 'אני מצטער לא הייתי בסדר' והתחלתי לפשפש אחרי הרישיונות.

'סע לשלום', אמר לי השוטר, שני חבריו חייכו אלי בעידוד. 'תקפיד על מהירות מתאימה לעיר', אמר השני. 'תשמור על עצמך ועל היקרים לך וגם על המשתמשים האחרים בדרך' הוסיף השלישי.

האמת, בא לחבק אותם, אבל התאפקתי, אמרתי 'תודה' בלחש ומאותו הרגע אני נהג המקפיד על כל תמרור, נוסע בדיוק כמה שמותר בעיר ובעיקר אני משנן לעצמי לא להתעצבן יותר, ממילא זה לא עוזר.

נזכרתי בכתבה מצוירת שהכנתי לפני שנים ל'ידיעות אחרונות' על שלל התירוצים שאנשים ממציאים לשוטרים שעוצרים אותם. הוצאתי אותה לאור מאפלת המגירה והרי היא לפניכם.

Share Button


אודות


'רכב/ חינוך מחדש' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11