dubi zakai

עטוף בזיכרון

נגיעת מקום – סיפור קצר 19.4.17. הסיפור פורסם ביום השואה במעריב

בילדותי, בערב יום השואה, היה משתלט על הבית שקט מוזר, אפלולית הבית הייתה מוארת בנרות זיכרון, אש הנרות הרקידה צללים כהים על הקיר. אמי ז"ל, סובבה בבית, עיניה תפוחות ואדומות ומבטו של אבי ז"ל נדד למרחקים. שניהם, שתי נפשות אומללות שאיחדו עצמם למשפחה אחרי שאיבדו את יקיריהם. כילד הייתי קרן אושר באופל השכול. לא הבנתי את תפקידי, בערב יום השואה מיהרתי לצאת מהבית, אלה היו ימי התכנסות של הורי ולא ימים למשובת ילדים. כדרכו של ילד, זנחתי את חוט התוגה בבית לטובת משחק 'דודוס' סוער עם ילדי השכונה. כשחלחלה הצפירה הארוכה והרעידה את נימי ליבם של הורי חייבתי את עצמי לעמוד, לא בדום מתוח, לא הרכנתי ראש. בגניבה הזזתי רגל, יד, החנקתי ללא הצלחה צחוק טיפשי. כעין מחאה פרטית על שגזלו לי יום, בעוד תמונות ניצולי המחנות, אותם שלדי האדם האומללים הביטו אלי מבעד לעמודים בעיתון. בזתי להם, כמי שנולד וגדל בארץ חופשית, עם צבא חזק, הבטתי בהם בבוז מופגן, איך, איך, הלכו אלה כצאן לטבח.

השקט הנורא בבית מילא כל פינה אפלה, לא תרם לי להרגיש את המעמד. הורי, הגיעו לארץ לפני מלחמת העולם, לא סבלו בגופם את אימתם הנאצים. אבי ז"ל הגיע לכאן כחייל, ניסה בדרכו הדלה להציל את היקר לו, אשה ובן שנותרו טרף לנאצים, הוריו ואחיו שעלו בעשן המשרפות. אמי היקרה, שכל צער העולם היה מונח על כתפיה הדלות, היתה ממלאת את הבית בנרות לזכרם של שמונת אחיה ואחיות ולזכרם של סבי וסבתי. כל זכר למשפחה נמחה, סבא וסבתא שלא זכיתי להכיר, החיים העשירים שהיו שם נעלמו מחיי. מילה לא נאמרה בבתינו על המשפחה שעלתה במשרפות ועל החיים שנגדעו בארץ הרחוקה. כך היה היום הנורא מזדחל אל בתינו, מביא עמו זיכרונות של צל כהה, לועג, המרקד על קירות הבית לאור הנרות. השתיקה הנוראה של הורי, הסתירה כל עובדה הקשורה לשואה, אף מילה לא נאמרה בשפה זרה, גרמנית או פולנית, רק עברית רהוטה וברורה דוברה בבית.  ברגעי החסד המעטים שהוקדשו לשואה הוזכרו רסיסי עבר  בקצרה. הוסבר לי שדף חדש נפתח בחיינו, ילד חדש, חיים חדשים. רק קשר אחד נתפר ונמתח מאותם הזמנים, שמי, דב, (בייר), זה היה שמו של סבי. כך, מדי יום עמד מול עיני אבי זכרו של אביו, בדמותי.

כאשר בגרתי, למדתי לכבד את היום, בצו פקודה, כתלמיד ואחר כחייל, עמדתי זקוף, מרכין ראש, אך מחשבותי נדדו למקומות רחוקים שאינם בהכרח ביקור בגיא ההריגה. המפגש הראשון עם מראות השואה היה לפני כמה שנים, כשפסעתי למוזיאון לזכרם של הילדים שנספו בשואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות. אוחז בידה הקטנה של בתי, היא, רכה בשנים התעכבה מול תמונת ילד, בן גילה, עיניו הגדולות מביטות בנו בייאוש ועצב עמוק, והיא שאלה "למה?". גם אני, אז, לבושתי, שתקתי כהורי.

אחרי שנים, בתי בגרה, נסעה כתלמידה בחטיבות העליונות לפולין. רגע לפני הנסיעה שלה יצאתי לסיור וירטואלי במחוזות המוות, באתר האינטרנט של "יד ושם". ביד רועדת הקשתי את שמות המשפחה שנמחקה, מיד עלו מול עיני משפחה שמעולם לא הכרתי, סבא סבתא משני הצדדים, דודים שמעולם לא היו לי, אף פעם לא צבטו בלחיי וציינו עד כמה גדלתי. בנפש סוערת קראתי את הבקשה היבשה של הורי האומללים, הם שלחו קריאה נרגשת לעולם, לחפש את קרוביהם וזיהיתי את חתימתם הנרעדת. כאשר ליוויתי את בתי לשדה התעופה צרפתי לתרמילה מכתב, בקשתי שתפתח אותו ביום השני לסיור. בסופו של המכתב החתום בכאב בקשתי שתקרא את שמות בני המשפחה, בקול צח וברור באחד מאתרי הזיכרון. בקשתי לבל ירעד קולה.

אחרי כמה ימים הגיעה שיחת הטלפון מפולין. בצידו השני של הקו, ילדה בוכה, היא תארה לי את שלבי ההקראה "לרגע לא רעד קולי, כמו שהבטחתי." עתה הרשתה לעצמה להתפרק בכי. הבנתי שהקשר של שמות עלומים בלבד מתחיל להתחבר. היום, אני מתכופף ממרום גילי לאסוף את שברי הזיכרונות המעטים, את שברי המשפחה. בכל שנה אני חודר לעומק העצב של הורי ואני מבין את התוגה שליוותה את חייהם. היום אני נושא בשמם את צרור הנרצחים עטופים בזיכרון השואה.

ההקדמה הארוכה מביאה אותי אל שערי יד ושם בירושלים, מקום שרק לפני כמה חודשים ביקרתי בו, לראשונה ביסודיות. הפעמים הקודמות הילכתי סחור סחור, פעם הסתפקתי במסלול החוצה את היער, פעם דרך הפסלים, לא העזתי לחדור לעומק, לגילוי הזוועה. עתה, יד ביד, עם מדריכה רגישה של המוזיאון, עברתי נסער במבנה החדש של יד ושם, אני מבקש לשתף אתכם בדרך הכואבת אל הזיכרון הנורא.

למי שעדין לא ערך ביקור ביד ושם אני מציע להקדיש כמה ביקורים במקום. הצעתי להתחיל דווקא בשביל המחבר, נמצא ליד הכניסה. השביל חוצה יער אורנים ומחבר את יד ושם עם בית הקברות בהר הרצל, חלקת גדולי האומה וחללי צה"ל. אחר כך לחזור ליד ושם ולפגוש את הפסלים מסביב, "מצפור הפרטיזנים", פסלו של צדוק בן דוד 'כי האדם עץ השדה', בקעת הקהילות בקצה המערבי של האתר שמנציח את שמותיהן של אלפי קהילות ישראל שנמחקו מהעולם. והמראה הקשה של אנדרטת "קרון המגורשים". להפוגה כדאי לבקר בגן חסידי אומות העולם, לראות שהיו גם אוהבי אדם.

המשך הסיור מתחיל לגעת בזוועה, יד לילד, האתר שמנציח את שמותיהם וזכרם של מליון וחצי ילדים יהודים שנספו בשואה, שוכן במבנה תת קרקעי. לפני החלקים הקשים יותר של הסיור אני מציע לערוך הפוגה באחת מפינות הגן. לבקר ב'אוהל יזכור' ואחר להיכנס למבנה המרשים שכולו כאב, מבנה הבטון המרשים הנעוץ כחרב ביער ירושלים. תשע גלריות שזורות אחת בשניה, מסלול חייהם הנכחד של יהדות אירופה. תצוגה הכוללת חפצים מקוריים, עדויות ותצלומים, הסתכלות לעולם האחר, המופחד האומלל שאנו בני הארץ הזו לא מכירים. קשה לעצור את ההתרגשות לעמוד תחת הכיפה רבת התמונות ,העיניים האילמות שמתבוננות בנו. מסביב מגירות רבות בהם מונצחים דפי עד לזכור ולא לשכוח. בסיום המראות הקשים לצאת אל האור, אל המרפסת הענקית ממנה נפרסים נופי ירושלים, יער המשתפל לבתים אדומי הגגות של עין כרם, להביט לשמים הכחולים ולהבטיח שלא נשכח. הסיום בבית הכנסת החדש שמאפשר למבקרים לומר קדיש.

 

Share Button


אודות


'עטוף בזיכרון' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11