dubi zakai 566

סיפור קצר/ המשורר והמבקר

 18.4.17

בעמוד השער של עיתון השבת התנוססה תמונתו, המשורר, בתמונה הוא נראה נינוח, לבוש ספורטיבי, צווארון גולף מוגבה שמוסיף חן לצווארו. חיוך מעט מתנשא, נח בקצוות שפתיו. כן, זה הוא, המשורר, את התמונה הוא העביר למערכת, אחת הטובות שלו. חשוב לו המראה, לכן, בכל פעם שפונים אליו בבקשה לתמונה כדי לעטר כתבה עליו הוא מעדיף להעביר את התמונה שלו, זו צולמה בסטודיו מקצועי באיכות טובה ומוקפדת. נזכר בשיחת הטלפון עם המפיקה, הוסיף בחיוך כמה מילים למפיקה הצעירה: ״אתם יכולים לשמור את התמונה ואנא…״ הדגיש ״… אנא תנו קרדיט לצלם." המפיקה הצעירה השיבה: כמובן כמובן וקטעה את המשך דבריו: "צר לי, אנחנו לפני סגירה, אני ממהרת להעביר את התמונה לגרפיקה." האמת הוא רצה לשאול עוד, מי כתב את הביקורת ואולי גם מה כתב, אך היא מהירה לסיים.

עתה תמונתו ששלח מפארת את כל העמוד השער, כן, חשובה לו כתבת הביקורת, זה ספרו האחרון אוסף שירים של כמה שנים שנאגד לספר נאה. ההוצאה מכובדת, לצד השירים מודפסים גם כמה מאיוריו, בשנים האחרונות החל לשרבט אמנות נוספת ליכולת הכתיבה שלו. בעיניו זה ספר חשוב מאוד, כעין מעבר בין התקופה הפרועה שלו לבין התקופה המתונה. גילו המתקדם הפך אותו למתון ושקול. בעקבות הספר כבר ראיינו אותו לשתי תוכניות רדיו, שיבץ בדבריו ציטטות מבריקות הוא היה גאה על עצמו, הראיון התנהל בנינוחות, הוא הרי אהוב המראיינים, כל מראיין נהנה לשוחח איתו. הרי הוא נוטף אינטליגנציה דבריו בגובה העיניים כל אדם יכול להבין, הוא עממי נהוג הוא להגיד. פעם אמר לחבריו שהוא מנמיך עצמו כדי שדבריו יובנו לכולם. חוש הומור שובב יצוק במילותיו, הוא נהנה לשחק כעין 'פינג פונג' שנון עם המראיינים, הוא נוטע פסקאות של ההומור כדי לרומם את רגעי השפל בראיון.

לפני כמה דקות, מוקדם בבוקר הושלך העיתון לפתח דלתו, העיתון עטוף בניילון שקוף וצונן. הוא יודע שתמונתו מככבת על השער, אך הוא דחה בהנאה מאופקת את קריאת הכתבה, הוא שלח מבט למראה שבסלון, אותו ניצוץ בעיניו קיים התגאה לעצמו. בני הבית עוד ישנו, הוא שמע את הנשימות הכבדות של רעייתו הנמה בחדר הסמוך. עמד במרכז הסלון, עשה כמה תרגילי שחרור, לצאת ידי חובה לגופו המזדקן. הילך בגרביים על הרצפה החשופה אל המטבח להכין לו כוס קפה. הציץ לרגע מהחלון כי לסקור את מגז האוויר בחוץ, ראה את העץ העצוב שדחוק בפינת החצר, לעץ העלוב הקדיש כמה וכמה שירים, (אחד המבקרים כינה אותו ׳משורר השלכת׳), שהמים החלו להתחמם בקומקום הוא לא יכול היה להתאפק ושלף את העיתון המקופל, מיהר לחטט בין המוספים, השליך על השולחן את שאר המוספים, עד שאחז במוסף בו תמונתו מפארת את השער, הביט בחיבה על צווארון הגולף בתמונה, "עשה לו טוב" קבע לעצמו. הזיק השובב בעיניים החזיר התמונה הממוחזרת, נתנה לו תחושה של משורר כמעט נהנתן. לא סובל, כמו שמצפים ממשורר רצוי בגד מוזנח, לא מגולח, ראוי שהצילום יעשה מאחורי מסך עשן של סיגריה מעיניו נשקף סבל ועגמומיות. הוא לא כזה, הוא לא מתבייש במעמדו וברכושו, הכל עשה הכל במו ידיו, במו ראשו.

המים רתחו, הקפה נמזג לכוס הזכוכי והבית שב לשקט המצפה. כמי שמאריך את ההנאה לפני פתיחת המסוף הילך לאט לחדר השינה להביא את משקפיו, חזר לסלון, הילך עם הקפה ועוגייה, הניח את מוסף הספרותי על שולחן הסלון, המשקפיים כבר רכבו על אפו והתמונה והטקסט התבהרו. התיישב ובחן את הכותרת בשער הגיליון, גיחך מול הכותרת, הוא לא היה בוחר את הכותרת הזו, לדעתו היא לא משקפת אותו, את ספרו ספר השירים החדש, אך אלה שטויות זו רק כותרת, גיחך לעצמו, בטח העורך, שגם הוא משורר (לא מוצלח לטעמו) התערב כדי להנמיך אותו, לא נורא.

עוד דחייה קטנטונת לפני שהוא צולל לביקורת, הוא הרי יודע ובטוח כמו בכל השנים, הביקורת עליו תהייה טובה מפרגנת, הרי בראיונות ברדיו החמיאו לו כל החברים, על הרהיטות, על הפרגון של המראיין. אבל דחייה מעצבנת, בדיוק עכשיו נזלת? קם, הילך לשירותים, תלש נייר קינח את אפו בתרועה ועתה הוא מוכן, אולי עוד כוס קפה. שקל עם עצמו לא, עצביו כבר לא עמדו במתח והוא הסתער על הכתבה.

משפט ראשון היה כפטיש כבד המכה על ראשו: ״…עד כמה המשורר יכול למחזר את עצמו ואת שירתו, שוב העץֿ, שוב הבדידות על החוף מול שחף צועק, גלי הים שמזמינים לקפוץ לתוכם לסיים את החיים. הזהו המזרחי שמת להיות אשכנזי…״ המילים של המבקר חרטו בליבו, ההתחלה לא מבטיחה. הביט אלי דפי העיתון ושאל את המילים: אני ממחזר? אני לא אמיתי? זחוח מול ההמון? מנמיך עצמי לקבל את אהדת הקהל? מה הוא חושב לעצמו, איך הוא מעז? משקולת כבדה כאילו נחה בבטנו ומתחילה לחסום את ליבו. המשך הכתבה היה רע יותר, כל מה שבנה במשך שלושים שנות כתיבה וסילברטאות כאילו נמוגו מול המילים. התדמית הטהורה הנקייה החכמה ובעלת חוש הומור נרמסו בשני העמודים המלאים במילים שכולן עוינות, עיניו מיהרו על פני הטורים הצפופים למצוא נחמה קלה, משהו חיובי שיוכל להיאחז בו, הוא מצא רק בתמונתו השונה מתמונת השער, תמונה שלו בצעירותו שעוד היה שופע שיער ואש לוחמת זרמה מעיניו. ניסה אפשרות אחרונה, סופית אולי הכל כתוב 'בכאילו', אולי המבקר יהפוך את הכתבה, יצחק למושבה שנחה עליו ויחזיר לו את הכתר, 'גדול הכותבים' שכתב עליו מבקר אחר. שלא גילה תקווה שורות הבאות דחף גסות את כוס הקפה כאילו לגרגרי הקפה חלק בביקורת, חלק מהקפה נשפך על העיתון.

הוא קם, קומתו שחה צווארו כמעט ונעלם בין כתפיו, התהילה של הבוקר ונינוחות נטשו אותו, הוא הרגיש מושפל ועלוב, שלח מבט אל פינת החדר, לא ידע לאן ילך, יחזור. הרי עוד דקות אחדות רבים מחבריו וקוראיו יקראו את הבושה שצרובה באותיות שחרות בעיתון. איפה יחפור את עצמו? עתה היה משוכנע שהעורך של המוסף הזמין את הכתבה הנוראית: "אני יודע שהוא שונא אותי" חשב וחזר אל החלון להביט על העץ הקירח בפינת החצר.

הטלפון צלצל, ידיד מעבר לקו, "קראת?" שאל. "לא," היתמם ושיקר לחברו, "על מה?" ניסה להרוויח דקות שלפני הבשורה . ״מה, לא ראית את הביקורת על הספר, עליך? המשיך החבר המופתע ״לא" המשיך לשקר "טרם. רק קמתי, מה כתוב?״ מעברו של הקו נשמעה אנחה, הידיד עידן את הביקורת, לא התכוון להיות המבשר הראשון שנתחת על ראשו, ברר את מילותיו: ״תראה, התחיל יש כמה קטעים מאוד חיובים, ויש גם לא, תגיד מי זה המבקר הזה, אף פעם לא שמעתי את שמו." המשורר הרגיש שהמשקולת הכבדה נחה באמצע החזה, כדי לא להסגיר שהוא יודע במה מדובר, ביקש למצוא מעט עידוד בדברי הידיד, השמיע אנחה נוספת, ואחר המשיך לדהור עם השקר: " אין לי מושג" חזר על השקר "בכלל לא ידעתי שמתכוונים לפרסם כתבה, ביקורת" אחר הניח עצמו על כס מנצחים וזימר בקול בטוח יותר: הרי אלה אוסף שירים של כמה שנים שזכו לביקורות אוהדות. אין לי מושג מי ומה, אני אפתח את העיתון שעדין מגולגל אצלי ואצלצל אליך." הידיד לא היה רגוע ונהם בזעף: "ממחזר? אתה ממחזר? אימא שלו ממחזרת." וסיכם בלשון העם: ״צריך לזיין את המבקר, חתיכת מזדיין תל אביבי.״

עתה הוא שמע את השיחות הממתינות, המתדפקות על הקו. אשתו התעוררה, עם עיניים נפחות משינה וכותנת לילה זרוקה קראה את תחילת הכתבה, לקחה לגימות מכוס הקפה שלו, שלה אליו מבט עם תשדורת של חוזק: ״מי בכלל קורא את העיתון הזה? זה סתם פרובוקטור שרוצה לתפוס כותרות וכבוד על גבך.״

השיחות של החברים זרמו, אשתו התגייסה וענתה לכל החברים שביקשו למסור לו שהם מעריצים. הוא ישב מבואס, ביטל את ההרצאה שהיה אמור להעביר היום, דיווח שהוא חולה, לא ענה לעיתונאים, הלך למיטה שעדין מצעיה חמים, נכנס מתחת לשמיכה עם גרביו, כיסה את ראשו בשמיכה ובחושך הכבד, תחת השמיכה, פקח את עיניו אל החושך השחור וגעה בבכי.

 

Share Button


אודות


'סיפור קצר/ המשורר והמבקר' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11