dubi zakai

סיפור קצר/ דמויות בחלון – דובי זכאי

(נכתב 28.11.2015 – עריכה אחרונה 23.5.17)

משונה, חשב בלבו, בכל פעם שיוצאת רכבת מהתחנה היא חייבת לשגר לעולם צפירה, כעין שריקת פרידה מהמקום. אולי, כך חשב, זו פרידה משאר הרכבות שעוגנות לצידה בתחנה. בטרם גוועה הצפירה, והרכבת הפליגה לדרכה. בתחילה, גלשה בנסיעה חרישית, לאט לאט הרכבת אוספת מהירות, עוד צפירה קצרה חדה ואז מצטרף לסדרת הרעשים שקשוק הגלגלים. על מה התרועה? גיחך לעצמו בשאלה, מה? מישהו חוסם לה את הפסים? אחרי שהצפירה האחרונה נעלמה באוויר הרכבת נוטשת חוג אורות התחנה וגולשת אל השטח החשוך, אל מסלולה הפולח את הלילה השחור, פנס בודד משלח קרן אור חזק לפניה, מציף בחום ואור את הפסים הקרים. אחרי הצפירה האחרונה כאילו ניתן לקטר דרור והוא פרץ בסערה קדימה. בתוך הקרון החמים הוא חיכה לרגע הזה, שהרכבת תצא מחוג האור ותתמזג עם החשיכה. התכופף אל החלון, מתאמץ לחדור במבטו את הלילה השחור. קירב פניו כדי שיוכל להביט החוצה, אל החושך והאהיל את ידו על השמשה הצוננת. המגע עם החלון הצונן הביא את החוץ הקר פנימה, אל הקרון החמים והמואר. עם מהירות הרכבת הגוברת החלה הפרידה מנקודות האור, העיר נעזבת. כאן, באירופה, חשב לעצמו, בלילות האורות בבתים וברחובות דלים, בארצו הרחוקה, בארץ החמה והמוארת שלו כל ישוב, כל צומת נידח טבול באגם של אורות, מחלונות הבתים זוהרים אלפי נורות, וכאן, חשיכה מאיימת, קווי אור דלים נראים מהחלון נמתחים עם מהלכה של הרכבת, נדמה לו שצייר רשלן ממהר לפני הרכבת כדי לנקד את שחור הלילה במשיכות מכחול מרושלות המנקדות את החושך.

הוא נטש את המראות החשכה בחוץ, והתיישב לבד בפינה אחד המושבים בקרון החמים, יושב לבד בפינת אחד המושבים המפנקים. המקום מיועד לשישה, בכל הקרון נוסעים מועטים וכל אחד מהנוסעים תפס לו פינה לבד, רובם תפסו תנומה, וגופם חוגג את חוסר השליטה על הגוף ומתנדנד עם תנועת הרכבת, מעטים קוראים עיתון. בקצה הקרון זוג צחקני, השניים עוסקים בזלילת לילה וריח האוכל מזדחל עד אליו. שלח מבט אל החוץ השחור ומסתבר שככול שמתרחקים מתחנת הרכבת אותו צייר דמיוני מתרשל, אולי מתעצל ואינו מוסיף נקודות אור לציור הארוך ונקודות האור הולכות ומתמעטות. לעיתים אור שוטף את החלון בפתאומיות שהרכבת חולפת בצומת דרכים מוארת. הוא מקשיב לשקשוק ולמד לזהות ברעש המתעבה מתי הם עברים למסילה אחרת או חולפים על פני גשר או כביש. כדי לשעשע את עצמו דמיונו צייר את הצייר המסתורי המלווה את מהלכה של הרכבת מוסיף צליל שקשוק לכתמי האור הדלים. לעיתים מתווסף קול צורם של צלצול מרתיע עם הורדת המחסום, אות קולי השמור לרכבים לעצור לפני מחסום, והצייר העצל? בעת הצלצול מיהר להוסיף לתמונה נקודת מהבהבות באדום זוהר.

הוא יושב בקרון, לבוש היטב, המזוודה הקטנה שלו מונחת מעליו במדף, תווית שמו מחוברת למזוודה, גולשת מבעד לרצועות הברזל של המדף ומיטלטלת עם תנועת הרכבת. במזוודה הקטנה כמה בגדים להחלפה בעת הביקור שלו בחו״ל. וגם בגד קל שיוכל להעביר את הנסיעה הארוכה ברכבת בנוחות. הוא עדין לא התקלף מהמעיל הכבד, העצלנות וההיצמדות שלו לחלון הרכבת מנעו ממנו לקום, לפתוח את המזוודה, להחליף בגדים ולהתארגן ללילה של נסיעה. מילא, חשב לעצמו, יש לי הרבה הרבה זמן להתארגנות. היטיב עצמו במושב, החליק מעט מגב המושב לבחון פוזות לשינה נוחה, הפנה את ראשו מהצבע השחור ששלט בחלון הרכבת ונשען אל פינת המושב. לפניו לילה ארוך של נסיעה בתוך הקרון. משונה חשב לעצמו, כבר שנים מתכנן את המסע הזה, אך החיים עצרו את הרצון, גידול הילדים, החובה לעבוד שעות רבות כדי שלא יפטרו אותו. וגם המחשבה להשאיר את הבית כך, לבד, עם רעייתו לא קסם לו. היא דווקא עודדה אותו לצאת למסע, אך הוא חשש, אולי יש כוונה נסתרת בהמרצתו, חוץ מזה קצב החיים הדינמי מדי לטעמו השאירו אותו צמוד לכסא והוא נותר ממריא רק במחשבות. לאט לאט התרבו נקודות האור שנכנסו לחושך שנראה בחלון, כנראה, חשב, זו תחנה שהרכבת לא עוצרת בה. האורות חלפו ביעף והחלון חזר להיות שחור, גוש שחור צונן שאורות הקרון הפכו להיות לו כעין מראה של הקרון.

המבט שלו נעשה אדיש, בוהה, ההתלהבות הזמנית של היציאה לדרך חלפה לו כבר באמצע הטיסה, המחשבות התחרו במהירות הרכבת, הוא משקיע עצמו בהפקרת גופו לטלטולי הרכבת, תוך עצימת עיניים וכעין השלמת עם הגורל. הבין שהמתח היחיד שזורם בו המתנה לצפירת הקטר שתנער אותו לרגע מהמחשבות שרצות במוחו. שלח חיוך מריר לקרון המנומנם ומיד הביט מסביבו, שמא מישהו מבין הנוסעים המנומנמים קלט את חיוכו. צפירה של הקטר עכשיו תהייה עבורו כסימפוניית 'ההפתעה' של היידן. הוא נזכר איך פעם, בליבו של קונצרט נינוח, באולם מכובד בעירו, לפתע, באחת התעוררו כל כלי התזמורת המנומנמים והתופים והמצלתיים הלמו בבת אחת, והוא ניעור בפחד יחד עם חלק גדול מהקהל מהנמנום הנעים שאחז בו. עתה, אחרי שמיצה את הצער באובדן רעייתו הוא מרגיש קליל. קשיי הפרנסה חלפו, הילדים מסודרים, הנכדים בדרך מתעלמים ממנו. הפנסיה דופקת כל חודש, והמשא הכללי הכבד שנח על כתפיו כל ימיו הוקל. לאחרונה חש כאילו שרירן חסון הלך אחריו חרש, בכל פעם הוריד מכתפיו משקולות נוספת. משך הזמן שעבר צעדו נהייה קליל. הוא נושק את שנתו השבעים בעוד חודשים ספורים, גורר עמו את מחלות הזקנה, מלווה את מסעו עם כדורים שבכל בוקר וערב הוא חייב לקחת. הוא שקע עוד מעט בכורסא הנוחה של הרכבת, שלח מבט מקיף על הקרון והעיף מבט משועמם על השלטים שנכתבו בשפה שאינו מכיר, תחת להם היה פירוש באנגלית שהוא לא טרח לקרוא. ממול, בשלט פרסום נוסף חייכה אליו אישה נאה, גילה קרוב לגילו, שערה עשוי היטב, בלונד משולב בשיער שיבה, בחיוך צחור שיניים ועיניים מאירות בכחול הציעה באושר בקבוקון עם שם שאינו מצליח לקרוא. לרגע הביט מסביבו, אולי מישהו מהנוסעים הליליים יתרגם לו את הכתוב אך כולם עסוקים בשלהם, רובם מפקירים עצמם לנמנום מטלטל בשינה.

את מסעו תכנן היטב, לא ברור לו למה דווקא לשם נפלה בחירתו. הוא לא שיתף איש בתוכנית, יידע את ילדיו ביובש שהוא יוצא לנסיעה, כך אמר, התרעננות, צחק עם כלתו בטלפון, והיא, בממזריות ישירה לא התאפקה ושאלה האם בקצה המסע ממתינה אישה. הוא חייך לעצמו בעצב ולא ענה לה, הסביר במגומגם והרגיע שהוא נוסע למקום מסודר ובטוח, כבר הזמין את המלון וארז לעצמו כמה דברים. ששאלה אותו למה דווקא נורבגיה, הסביר שכל חייו חלם להגיע לשם, עתה, אחרי ששילם את חובו למשפחה הגיע הזמן לממש את החלום האישי. הוא חייך לטלפון ואחר שלח את המשפט השואב רחמים מכל אחד: את יודעת, לא נשאר לי זמן רב. אבל היא כבר עסקה באחד מילדיה, חוט הקישור בניהם נותק, היא לא שלחה את משפט התשובה המוכר: אל תדבר שטויות, כל החיים לפניך. ביקשה במהירות שישמור על קשר, היא תודיע כבר לבעלה ולאחיו.

פעמיים הוא חוצה גבול, כך הוסבר לו עת קנה את כרטיס הנסיעה ברכבת, אתה חוצה גבול של שתי מדינות, הקופאי החביב ציין לפניו את היופי של הנסיעה ברכבת, אתה נוסע גם מתחת לים הסביר, עשה תנועות של שחיה וניפח את הלחיים כדג מבקש חמצן. במפה שרכש ראה את התוואי המוזר של הרכבת, הנסיעה לוקחת כמעט 30 שעות אמר לו הקופאי החביב, לא יכול היה להתאפק והסביר את גאוותו על ארצו המפותחת. רוב הנסיעה בלילה, אתה יכול לישון ולאכול ברכבת, ואז הגיע לפרק הגאווה הלאומית וטרח לציין פעם שהרכבת תעבור במנהרה מתחת לים. כרגע שחשב על החלון השחור, לא ידע האם הוא מעל הים או מתחת לים. נקודות האור שהופיעו וחלפו, התנועה המנדנדת הטילה עליו עייפות, תוך דקות הצטנף בעצמו וחפר עצמו במעיל העבה לנמנום נעים.

ובתוך הקרון התקרב הכרטיסן, הקיש במכשיר ניקוב הכרטיסים, כדי לגרום לכל הנמים להתעורר לרגע, להגיש את הכרטיס ולהמשיך לישון. המבקר הילך בקלילות של בעל ניסיון בקרון, למרות בטנו שהלכה לפניו ונדמה היה כאילו מחולל במסדרון הארוך בריקוד היפופוטם. שהגיע אליו נח על פניו חיוך רך, הבחין מיד שלפניו תייר ועתה הוא מתלבט האם להעיר את הישן, שגבר עליו חוב תפקידו, נגע קלות בכתפו, נגיעה רכה של בעל ניסיון בהרגלי השינה של נוסעים מנמנמים. הנגיעה הייתה רכה נראה שרכה מדי כי ידידינו נחר אל מעילו חרישית, ראה שאין מה למהר, ממילא כולם כלואים בקרון עד התחנה הבאה יש זמן רב, התיישב על ספסל מולו הושיט יד עדינה אל כתפו של הישן. הפעם הנגיעה של בעל הניסיון העירה אותו. הוא פקח עיניים ומולו ראה פנים ראה עגולות מחייכות עם עיניים כחולות שוחקות. לקח לו רגע להבין היכן הוא נמצא, הכובע על ראשו של הכרטיסן, קול שקשוק הגלגלים על המסילה החזירו אותו למציאות. במהירות חפר בכיסיו למצוא את הכרטיס, הכרטיסן הרגיע, לאט יש זמן, התמקם בנוחות בספסל מול והמתין בסבלנות, שידיו כל הזמן עסוקות בלחיצה על מכשיר הניקוב.

הוא הושיט כרטיס מקומט, המבקר הביט לרגע בכרטיס, אחר ניקב בו ניקוב, חייך אליו חיוך רחב, שהתרומם ללכת תוך שקשוק מעצבן במכשיר הניקוב מעומק מושב שלח מבט אל עיניו הכחולות ובאנגלית שבורה שאל: למה הרכבת צופרת לפני שיוצאת מהתחנה? הכרטיסן שלח בו מבט תכול מעיניו והיה משועשע מהשאלה המשונה, היטיב את מכנסיו שנחו על בטנו, ניער את תיק הכרטיסנים, נקש במהירות מלאת ניסיון במצבט הביקורות שלח אליו חיוך מלא סימפטיה כזו שמכבדת את התיירים הטורחים להגיע למדינתו. אחרי דקה ארוכה התכופף אליו כתופר סוד כמוס, בטנו המתגלגלת מנעה ממנו להתכופף יותר, והסביר בלחש לאוזנו: ״אין לי מושג.״ שלח חיוך מרגיע והתנדנד כברווז גאה בדרכו לנקב את כרטיסי שאר הנוסעים. כמה דקות השינה הוסיפו לו כוח, החוץ נראה עתה שחור ומוצק, לעיתים מנוקד בנקודות אור, צמתים עניים בתאורה, מכוניות בודדות שהמתינו עם אורות מסנוורים שמחסום הרכבת יעלה. ובקרון מעט מהנוסעים נמו, נהנים כתינוקות מנדוד הקרון, ההוא שקרא את העיתון המשיך בקריאה יסודית דף אחרי דף. עתה כבר חש בחום הכבד ובחוסר האוויר בקרון, קם לאיטו, יישר את גבו כאריה המתמתח לאחר רביצה ארוכה, ערך לעצמו תרגיל או שניים, של התמתחות, הוריד את המעיל הכבד, תלה אותו במתלה בסמוך למושב שלו. לפתע חש רענן מלא מרץ, נכון לאתגר החדש, חייך לעצמו בפעם האלף על עוז רוחו לצאת למסע לבד התיישב בלבוש הקל ובהה החוצה. הרכבת החלה להאט, הכרוז דיווח ביובש בשפה זרה על התחנה הבאה, כפטריות אחר הגשם צמחו הנמים מהכורסאות, מטושטשים מהשינה הטרופה שאחזה בהם מדדים כעיוורים אל פתח היציאה. הרכבת עצרה, הנוסעים ירדו ונבלעו אל מחוץ מעגל האור והפכו לצללים בעצמם. פקח מנומנם עמד על הרציף, בפיו משרוקית, הוא העיף מבט קדימה ואחורה, הרביץ שריקה והרכבת השמיעה את הצפירה הקצרה, כאילו שיעול קצר להסדרת הנשימה, והתחילה להפליג שוב אל החשיכה, שוב פרידה מהירה מפנסי התחנה וחזרו אל הדהירה אל החשכה.שהתבונן אל תוך הקרון ראה שכל הנוסעים ירדו, הקרון נותר ריק, רק הוא עדין יושב, לרגע חשב להתפרע, רוח שובבות צעירה נחה עליו, לעבור מקום, אולי הכורסאות מקדימה נוחות יותר, אולי הנוף בצד השני מדהים, עוד אולי או שניים והוא נותר במקומו. צינת הבדידות בקרון החזירה לו את הקור, הוריד את המעיל הכבד מהמדף, הניח אותו עליו כשמיכה. החום הנעים והתנודות התגנבו אל גופו, הוא כבר שכח את תנועת האריה המתעורר וגם שרידי חיוך הביטחון הרגעי נעלמו, רפיון של השנים נח עליו, גופו נמרח על המושב והוא מכין עצמו לשינה. רגע לפני שדנדון הקרון הרדים אותו ראה אור בחלון הקרון השחור. הפנה את ראשו בחדות לחלון בתוך הכתם השחור נפער כעין מסך טלוויזיה. בתחילה הוא ריצד בשלג לבן ואחר התחילה להתבהר תמונה. הוא התנער במהירות עתה כבר היה ערני לגמרי סובב את גופו לחלון השחור עיניו קרועות לרווחה וידיו אוחזות חזק בחלקו התחתון של החלון. המסך כמו ריצד מול עיניו וברצועות רצועות החלה להתגלות תמונה, בתחילה זו תמונה מטושטשת וקפואה שנדמו לשפתיים שעסוקות בדיבור, אחר הצטרף האף, אחריהם נמתח פס נוסף, שהכיל את העיניים. אלה נפתחו ונסגרו וצמצמו עצמן מול האור, אחר התכווצו מעט בגלל הסנוור. עתה התמונה התבהרה,  הפנים הוקפו בקונטור שיער שחור שחלקן נחו על המצח. הוא כבר זיהה את הדמות, מוכרת מאוד, שהדמות זיהתה אותו צף על שפתיה חיוך עצוב. עיניו קרועות מביטות בפחד אל החלון, הוא התרחק ועמד מול החלון אוחז היטב במושב. לאחר התדהמה הראשונה, הוא הביט בחשש מסביב, לא היה אדם בכל הקרון הרכבת, הקרון ריק והרכבת המשיכה במסעה פוצעת באור הקטר את החשיכה. צפירה ארוכה של הרכבת הדוהרת הניסה את התמונה, הוא מיהר להיצמד לחלון וחיפש נואשות את הדמות במסגרת החלון, ניסה לפתוח את החלון, מיהר אלא החלון במושב לפניו כמו שצצה הדמות נבלעה. הרים את ידיו כמדבר אל עצמו, חייך וכבש את פניו במעילו הכבד, וסיכם לעצמו את הרגעים שחלפו כמשובת דמיון, אני שמח שאני עדין מדמיין בגילי. חייך וניסה לעצום את עיניו. הרכבת פולחת את החשיכה דוהרת, עתה לא נראתה אפילו פיסת אור, שלח עוד מבט אל החלון הסורר שם המתין לו מלבן שחור גדול. שעצם לרגע את עיניו האור בקרון כבה, נותרו רק שתי נורות קטנות ששלחו אור חיוור, התפלא מי כיבה את האור. עוד הוא מביט אל תקרת הקרון שמנו זרח האור ומסך הטלוויזיה שוב מילא את המלבן השחור של החלון, הקרון החשוך והבדידות הפחידו אותו, הוא עמד במעבר, אוחז בידיו את הספסל, לאט לאט התגבשה הדמות מצידו השני של החלון, שוב עיניים, שפתיים, אף קטן. עיניו קרועות מול החלון ואל הדמות המצטיירת ולרגע חשב לחטוף את מעילו ואת המזוודה ולהימלט מהקרון המפחיד. אך הדמות המצטיירת נראתה לו ידידותית, לא מאיימת, היא גם מאחורי החלון הגדול של הרכבת וחוץ מזה היא מוכרת לו. הדמות לובשת צורה, לאט לאט ואחרי שפניה היו ברורים, היא מצמצה בעיניה ו… חייכה אליו. הוא צמצם את עיניו, הביט אל החלון, ואחר נהג כראשון הבלשים, בלש היטב האם יש כאן מקרנה או איזה מכשיר שמקרין את התמונה, שלא ראה דבר התרכז בדמות שעתה האירה את פניה אליו. אתה יודע מי כיבה את האור בקרון שמע את השאלה. מבקר הכרטיסים שכבר ביקר בקרון התייצב לידו מביט בתדהמה על התנועות שלו בחלל הקרון האפל. הידס אל פאתי הקרון והדליק את האור, נראה שהזמן הארוך של נסיעת הרכבת הוריד לו קצת מהחיוניות עתה נראה מעט מוזנח. על בטנו הענקית היה תלוי עקום תיק הכרטיסן, בידיו המשיך בעצבנות להקיש בקצב עם מכשיר הניקוב. הוא הביט בפחד במבקר הכרטיסים, חשש פן יראה את הדמות מעבר לחלון, מיד הוא נצמד אל החלון החשוך, פורס את ידיו כנשר דואה, מבקר הכרטיסים שולח מבט כחול מעיניו הוא ראה כבר הרבה מופרעים בקרונות כנראה זה אחד מהם, אך מה יש לו לעשות זה כנראה פסיכי נחמד. מבקר הכרטיסים התיישב בקצה הספסל חייך אליו חיוך מרגיע: יש לי תשובה בשבילך, הוא עדין עומד כצלוב, נשען על החלון, לא הבין על מה התשובה ומה הייתה השאלה בכלל. העיקר שהוא לא יראה את הדמות מאחורי החלון, איך מעיפים אותו מפה, את הכרטיסן השמן. הוריד את אחת מידיו חיטט במהירות בכיס ושלף את הכרטיס המעוך, הנה הנה, הביט במבקר בייאוש ותקווה שייקח את הכרטיס ינקב אותו שוב ויעלם אל חשכת הקרונות האחרים.

למה אתה לוחש צחק מבקר הכרטיסים בקול ובאנגלית מעולה, עד קרון המסעדה אין נפש חיה לכל אורך הרכבת. התיישב בקריסה על הספסל, פרש את רגליו הארוכות ושלח מבט אל החלון השחור. המבקר אפילו לא התייחס לכרטיס שהוא הושיט לו. מושפל הוריד את היד עם הכרטיס, גבו אל החלון והיה בטוח שהתמונה הטלוויזיה אחריו נעלמה, הוא הביט בחשש על המבקר שעצם לרגע את עיניו ואחר בזהירות הפנה ראשו לחלון. מעבר לחלון זהרה הדמות בתוך מסך, כאילו מנסה להיחלץ מהקופסא, עתה החזיר את המבט בחשש אל מבקר הכרטיסים, לבטח גם הוא רואה את התמונה ואינו מבין. אך המבקר שלח מבט כחול, רגוע, הביט אליו אל החלון קיפל רגליו והתרומם, הזיז אותו בעדינות מהחלון, האהיל את ידו על החלון והסביר כאילו לעצמו שעוד כחמש דקות הם מגיעים לעוד תחנה, אחר פנה אליו וגיחך בלעג, זו עיירת הקמצנים, איש שם לא עולה על הרכבת. המבקר זז מהחלון, נפרד ממנו בחיוך של כלואים בתא אחד שאחד מהם יוצא לחופשי והשני נותר בתא. הרכבת האטה והמבקר מיהר להתכונן לעצירת הרכבת.

הדמות המשיכה לדבר ולהסביר ללא קול ומילאה באור את צידו האחורי של החלון. לעיתים הייתה הפרעה קלה הדמות נעלמה, ואז שבה כשהיא עסוקה בסידור שערה או בנאום נוסף חסר קול עם תנועות ידיים מוגזמות. הוא התקרב לחלון ניסה לגעת בדמות, זו, מצידו השני של החלון עודדה אותו להתקרב. הוא היה מרותק אבל עדין בכל פעם הציץ בחשש שמא מישהו מגיע לקרון הריק ויחשוב שלפניו משוגע שמדבר עם החושך בחוץ. הוא קרב את פניו, סנטימטרים מהחלון, הבל פיו יצר עיגול שטשטש את הדמות. הוא נגע בזכוכית הקרה ושאל בלחישה מפוחדת: מרים? הדמות שמעה, כן שמעה, מבעד לאד הקל של הבל פיו ראה שעיניה, נפקחו היא הנידה את ראשה בשמחה, אפילו העלתה יד אחת לגובה האוזניים ונפנפה עם ידה לשלום. הוא לא האמין: מרים? שאל שוב בקול עדין ורך. עתה היא חייכה את החיוך שכל כך היה מוכר לו ושלחה אליו מבט רך, כן, כמו פעם. קירב את אצבעותיו ופניו אל החלון הקר, שוב לחש, מרים זו את? עתה נפרסו לפניו הזרועות, כאילו היא מבקשת לאסוף אותו אל בין זרועותיו, הוא התרגש ושלח עצמו אליה, ונבלם במכה חזקה בזכוכית, עתה הוא כבר שולח ידיים נואשות מתפתלות, כמבקש לחפור בחלון הגדול את דרכו אליה, מרים, מרים דמעות עלו בעיניו הוא חזר שנים אחורה אל החממה הקטנה שלהם שבו הכל היה מסודר ונקי והייתה חמימות עמוקה בבית. קולו עלה ועלה וידיו התרוממו על החלון וצנחו בייאוש לאט לאט. שהרכבת עצרה התמונה נעלמה, הוא הביט אל מתחם האור של התחנה, שלושה נוסעים תמימים שעמדו על הרציף ראו את התנועות המשונות שלו על החלון ובאחת נעלמה הדמות המוקרנת מעבר לחלון.

הוא צנח אל המושב שבור ונטול כוח וקול. הביט אל החלון המואר באורות התחנה. שריקה חזקה והחלה תנועה שקטה של הרכבת, כמובן, צפירה אחת חזקה וארוכה ואחריה עוד אחת, כעין מתגנבת, חלשה, הרכבת החלה לאסוף מהירות, נקודות האור הלכו ופחתו, עד שחזר החושך להשלים מסגרת שחורה בקיר הקרון המואר. הרכבת תפסה תאוצה, במקום שקשוק הגלגלים נשמע רחש כאילו הקרון מרחף באוויר. מרים! קרא אל החלון השחור, מרים, מרים, הגביר את קולו. אך החוץ נשאר אדיש לקולו, המראות נעלמו בחשיכה השחורה.

אלוהים, פנה נרגש אל הבורא לבקש מזור, האם אני משתגע? עתה הוא זעם אגרופיו נסגרו בכוח ומבפנים עלתה זעקה כואבת האם אני משתגע? הקונדוקטור תכול העיניים חזר אליו, בטנו הגדולה התגלגלה לפניו, הוא עדכן את הידוע לו, שלושה נוסעים עלו, ואחר המשיך במשחק חד כיווני עם מחשבה בתחומי החיסכון: לא חבל לעצור רכבת שלמה בשביל שלושה אנשים, אחר צחק אליו כממתיק סוד פנימי, הם גם משלמים חצי מחיר. שראה שהוא נתון בסערת רגשות התכופף אליו ושאל: אתה בסדר, את רוצה שאביא לך קפה או מים. הוא שלח בו מבט מעונה והניף את היד בביטול, לא תודה אין צורך, באמת תודה. הכרטיסן התרומם ועם כל גודלו נדמה כשליח האל, איש המביא את הבשורה לעם: יש לי תשובה לשאלתך דברתי עם נהג הקטר, האמת עצם את עיניו כאילו דבר אלוהים מגיע אליו משמיים, זה גם עניין אותי. רק שילך מכאן הכרטיסן המוזר, רק שילך, אבל הוא שרוע בחצי ישיבה מול הכרטיסן העומד מעליו ומחייך בטוב לב, לא הבין על מה הוא מדבר לא זכר את השאלה ובכלל רצה שהאדם עם הכרס הגדולה פשוט יעזוב את הקרון ויניח לנפשו. אבל הכרטיסן המשיך, נהג הקטר אמר לי שביציאה מהתחנה יש שלט שהוא עובר לידו הוא חייב לצפור חזק. מן חוק משונה. שהכרטיסן ראה שאין תגובה למאמצי השליחות החשובה שלו  הביט בו כנעלב, במבוכה שנוצרה חזר להקיש במנגינה קצובה בצבת הניקוב והתחיל ללכת, לצאת מהקרון.

מרים, מרים שוב לחש אל הריק, מרים, מרים, הגביר מעט את קולו, כאילו משהו כבד נח על חזהו, הוא הניח יד ומיד חזר למציאות, תרופות לעזאזל, תרופות לא לקחתי. הוא מיהר להוריד את המזוודה הקטנה וחיפש בייאוש את קופסאת התרופות, ששלח מבט לחלון, גילה את הדמות שחזרה, נראית בדיוק כמו קודם רק עם שינוי קל באיסוף השיער. הוא ניסה לקרוא את שפתיה מה היא אומרת והבין מיד: שוב שכחת את התרופות, הנזיפה שכל כך הכיר בחייו חצתה בקלות את החלון עם אצבע נוזפת. הוא נסוג לרגע, הוריד את המזוודה הקטנה ונבר בה בייאוש. אחר הביט אל הדמות והצביע על המזוודה, פשט ידיים בייאוש שלא מצא. השפתיים מחוץ לחלון נעו עם תשובה, עיניה נפקחו והיא שלחה אצבע מורה: זה בכיס הצד, תמיד אמרתי לך להניח שם את התרופות. כמאולף הושיט את היד אל כיס הצד והניע את הקופסא הקטנה ושמע איך נחבטים הכדורים הקטנים בקירות הקופסא. הוציא לאט את הקופסא. הרגיש פתאום שהוא יכול להטיל את הדאגה לחייו שוב עליה, יש לו על מי לסמוך, ובטיפשות משונה נטולת מחשבה, שאל איפה יש מים. אחר גיחך לעצמו על טיפשותו, אחז את מצחו בידו והזיז את עיניו מהחלון ולחש: אין ספק אני משתגע.

דמותה הכתה במרץ על המסך כמבקשת לצאת מהחלון ולקחת אותו בידיו ולהראות לו היכן המים, שפתיה לחשו בלי קול, לך לקצה הקרון שם יש מיכל מים. מלאה אותו תחושה שהשנים חזרו, השחרור שכל כך היה גאה בו נעלם. הוא התנהל בכבדות אל קצה הקרון, תמיד היה ממושמע, מילא את כוס מים הכניס את התרופות לפיו חש בטעמה המר, ומיהר לבלוע. אני משוגע, אני משוגע, הביט אל עצמו במראה שמעל מיכל המים ובאמת ראה שם אדם אחר ששערותיו פרועות, גבותיו עבות, עיניו אדומות וכמעט יוצאת מחוריהן. עצם את עיניו נשם נשימות עמוקות הזדקף וחזר מלא בטחון אל מקום הישיבה שלו. בודד בקרון.

שוב כבה האור בקרן רק שתי מנורות בודדות האירו את הקרון, זה אפילו לא עניין אותו הוא חזר אל מקום מושבו שהחלטה כבדה בין ידיו, הוא לא משוגע, הוא יתעלם מהמראות מחוץ לקרון, זה לא הגיוני, היא מתה לפני שנתיים, הוא, רק הוא, זיהה את הגופה לפני הקבורה. אף אחד מילדיו לא היה מוכן להיכנס ולהיפרד מהאם, גם את זה הוא היה צריך לעשות. הוא זוכר היטב את המראה, שלווה, שלווה נפלאה נחה על פניה, כאילו היא נפרדת מהעולם שלמה בתחושה שכל מה שהיא רצתה היא הספיקה. החיים על פי המרה השלו הספיקו לה למלא את כל הרצונות, כך חשב באותם רגעים. ואז הבחור הדתי מחברת קדישא, סיבב אותה, כיסה אותה מעל ראשה. הוא זוכר את מראהו ואת הבקשה שימתין בחוץ יחד עם כולם להלוויה.

מה פתאום היא מופיעה שוב, איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות. אבל היא המתינה, דוברת מחוץ לרכבת במקביל לחלונו, משתקפת על עצים שיחים וגדרות כהים. היא כמו תמיד עסוקה בשערה שנופל כגל רך ונח על עיניה, שלחה אליו חיוך רך עת היא עוסקת בכליאת השיער בגומי, ממש כמו פעם שראתה אותו ממלא כוס מים בדרכו לחדר השינה לקחת את התרופות. חזר שנים לאחור איך היו נוסעים יחד לחו״ל, חלקו חוויות והיא הייתה יושבת לצידו חולקת איתו חוויות והם היו משיחים תוך כדי טיול, הוא נוהג והיא על המפות. הבין שהיא לוחשת משהו, התאמץ לקרוא את שפתיה והיא הסבירה לו שהיא גאה בו שאינו שוכח את התרופות.

אני משוגע, שלח אליה משפט, אני משוגע משהו לא בסדר? איך הגעת לכאן? אני משוגע הוזה תגידי לי שזה לא נכון, היא כרגיל מרגיעה, תמיד התייחסה אליו כאילו הוא בנה השלישי, שני בנים ועוד בן אחד שהוא גדול מאחרים. סימנה לו שיתקרב אל החלון, קרוב יותר לחשו בלי קול שפתיה. והוא מרוכז מתמיד, התאמץ להבין את שפתיה, נפרדתי מהחיים מבלי לספר לך דבר אחד שגרם לי אושר גדול, אני יודעת שזה יפגע בך, אך אני חייבת לספר לך. פיו נפער, התופעה של אשתו בחלון ברכבת נידחת בנורבגיה כבר לא עשתה עליו רושם. הוא היה כולו נתון וקשוב לשמוע את הסיפור. לרגע הרגיש כאילו הם באחד הטיול בחו״ל, היא לצידו פותחת עבורו שוקולד שהוא אוהב, הוא נוהג והיא מאכילה אותו בידה בעדינות, בכל פעם מעט שוקולד.

שרוצים מבינים הכל חשב, מתרכז בשפתיה, בולע כל מילה. היא עצמה עיניה כהכנה לנאום חשוב, אחר פקחה את העיניים והביטה ישירות לעיניו. יקירי, אני כבר לא בין החיים ואיני חייבת להיות באמות המוסר של החיים, אני בתנאי המוסר של המוות. ובכן, האושר הגדול של חיי לא היית אתה או ילדי, אהבה גדולה ליוותה אותי כל חיי, לצד החיים שלנו, היו לי עוד חיים. כמה שנים של אושר שהוציאו את האפור שדבק בחיינו. עתה הוא כבר עמד, בולע כל מילה בתנועת שפתיה, ידיו נשענות על החלון והן קפאו מקור. עיניו קרועות מול שפתיה הלוחשות: הייתי חייבת לך את ההסבר, לא היית אהבתי הגדולה, צר לי. שלחה אליו מבט צד משובב, פיזרה שערה, הכל כבה, הדמות נעלמה, שחר אדום החל להתגנב אל החלון, הרכבת טסה כנרדפת, הוא צנח אל הספסל מבטו חלול, תלוי בתקרה, הוא עצם את עיניו בחוזקה והרגיש איך החום עולה ומטפס אל פניו וידיו. אחר הזדקף במושב נשם עמוק כלא את המידע אל נבכי נפשו פנימה ונרדם.

שהכרטיסן העיר אותו, ראה שמבעד לחלון הגדול כבר האיר היום, כולו מכווץ מהשינה הלא נוחה, גופו אינו נשמע לו. שלח בכרטיסן מבט מפוחד ולא הבין היכן הוא נמצא. העיניים הכחולות המרגיעות זכרו את העלבון, החיוך היה מזויף ומעשי: כן, כן, אני צריך לרדת אישר לכרטיסן, הכרטיסן עזר לו להוריד את המזוודה ממנה שלף תרמיל גב דהוי, הודה לכרטיסן והלך גורר את המזוודה אל היציאה, המעיל תלוי עליו ברפיון.

שעמד בתחנה והרכבת התרחקה הבין שבחוץ קר מאוד התעטף במעיל הכבד והלך אל התחנה, אוטובוס נוח הסיע אותו אל המלון שהזמין, שעמד תחת המים הרותחים במקלחת המלון הכה בו הכאב, לא לא כאב של הלב אלא השבירה הגדולה, ותחת זרם המים נפרץ גם סכר הדמעות, החלום שלו להגיע אל המקום המסוים נראה לו דבילי וילדותי, הוא התיישב במקלחת, ערום נוטף ומצונף ומושפל מביט דרך ממסך של מים ודמעות על חייו שחלפו. חלפו ואין חזרה, ואין החזרות. עתה הוא עורך סיכום של חיים, כאן בחור הנידח בנורבגיה, רגע לפני שהוא מגיע למקום עליו הוא חלם.

שישב בחדר האוכל הקטן, על כוס תה לוהט, בטש באוכל הלא טעים. קטע את רצף חייו שעבר ועבר ללא הפסק מול עיניו כסחרחרה. האם הדמות בחלון אתמול הייתה או לא הייתה. הוא הפך והפך ולא יכול היה להגיע לתשובה. שבצע את הלחם ואסף בכף ידו את הפירורים כפי שהיה רגיל בבית, פיזר את הפירורים על הצלחת ואחר התנער מהפירורים על מכנסיו, דחה מלפניו את הצלחת האוכל שבקושי נגע, בעלת המקום ניגשה ושאלה האם לא היה טעים? הוא ענה לה תשובה חפוזה ומיהר לחדרו. רק עתה שם לב לנוף מסביב, יופי פראי של הרים גבוהים ומוצקים, בחלקם נחו על ראשיהן כיפות לבנות של שלג. הקור חדר מבעד להכל, צינה לא מובנת ולא מוכרת, פתח את דלת המרפסת ושמע איך הקרח שסביב הדלת נשבר, הקור העז הכה בלחייו אך הוא עמד חסון מול הצינה, הביט לשמי התכלת, להרים הלבנים הרחוקים, אימץ את שתי כפות ידיו לאגרוף ושאל בלי קול: מי זה היה?

אצל פקיד הקבלה הצטייד במפה מסודרת, חמוש בתרמיל מיושן, כובע גרב צבעוני ומעיל כבד יצא לדרך, שביל ארוך מחכה לו, הגשם החזק שירד אתמול הפך את השביל לחלקלק, הטיפוס לגובה של כ650 מ׳ יעשה את הדרך קשה וחלקה יותר. אך הוא נחוש, על זה חלם ולכאן יגיע. חבורה עליזה של ארבעה צעירים וצעירות נורבגיים יצאו יחד איתו לדרך בתחילת השביל, הם חייכו אליו והציעו לו בנימוס להצטרף אליהם, הם מכירים את הדרך, הבטיחו לו, הוא חייך אליהם, השיב תודה גדולה הסביר להם שהם צעירים, זריזים וחסונים והוא קשיש שלא רוצה לעכב אותם. הם אחלו לו דרך טובה, שמחו שגם היו מנומסים וגם לא יהיה להם לטורח.

האם כבר חלפתי בכל שבילי ארצי שאני מהלך פה בשבילים של מקומות אחרים. הדרך באמת חלקה תוך שניות בוץ כבד נדבק לסוליות ולפתע הרגיש שהפך לגבוה יותר. השביל היה צר ומצד אחד המתינה תהום זוממת למי שיחליק לפני דרך ארוכה, ארוכה לצוק מטיף.

צוק המטיף, מעל הפיורד הגדול, כן חלום גדול הוא חלם בעקבות תמונה אחת בלבד ששמר בספר הטלפונים שלו במשך שנים. האמת, הוא חשב להגיע לכאן עם אשתו, אך תמיד היה משהו ששינה את התוכנית, תמיד גם נבחר יעד אחר. עכשיו הוא צועד, שפוף מתמיד וחסר את הבעירה של הרצון להגיע ולגלות מקום. הצעירים כבר נעלמו לפניו בשביל, הוא הילך לאט לאט, מקפיד שלא להחליק באדמה הרטובה. אם הייתה לפניו דרך לחזור מכאן הביתה במהירות היה עושה זאת, אך הוא ממשיך בתוכנית הרגילה. כשלוש שעות של הליכה ופעמים גשם חזק וטפטוף מעצבן לאורך הדרך.

שהגיע למשטח הסלע הענק שמוליך עד לתהום מפחידה הביט על אחד מפלאי הטבע בעולם באדישות קלה, למעלה משש מאות מטרים של מצוק הנח מעל פיורד ענק כחול. הילך ללא פחד עד לקצה ועמד בשלוות נפש מעל התהום האדירה שרגלו ממש נוגעת בקצה הצוק. אחד מקבוצת הצעירים שפגש בתחילת המסלול ניגש אליו, הוא וחבריו היו קשורים בחבלים כדי שיוכלו להתנועע בקלות ושרוח פתאומית לא תחטוף אותם אל התהום, אולי היו בדרכם לבצע טיפוס. אותו אחד שניגש נראה כאילו חושש שהוא לפתע יקפוץ ושלח יד זהירה קרוב אליו שיוכל לתפוס אותו אם חלילה ימעד. שהבין שאין חשש הציע לו לשבת על שפת המצוק, הסביר לו לעתים שמקבלים סחרחורת מהגובה ואחר הוסיף בחיוך, כן, זהו יופי מסחרר.

הוא הודה לדאגה, התיישב על הסלע הרטוב, בולע בעיניו מראות הנוף הכבירים, בדרך כלל, כך כתוב בחוברת הקטנה האתר טבול בערפל, דווקא היום הראות יחסית מצוינת. שעה ארוכה ישב מול הנוף, בוחן את ראשי ההרים מסביב המושלגים, אך ראשו עסוק לא בנופי הפרא, מחשבתו במה שקרה ברכבת. בינו לבין עצמו הוא לא היה בטוח האם זה קרה באמת או אולי פרי דמיונו תוך כדי שינה בקרון הרכבת. היא הייתה כה מוחשית כך קבע לעצמו, דמותם של שני בניו צפו בדמיונו ודחקו את פניה, לאט לאט התייצבו בדמיונו על רקע ההרים הגבוהים נכדיו, מחייכים בביישנות ומלאי מבוכה. הוא שלח יד ללטף את שער ראשה של נכדתו, בדמיונו ראה את דמותה נסוגה, מזיזה את ראשה, כמו בכל פעם שרצה להניח את ידו על ראשה, שלחה אליו מבט. שבו עלו דמעות בעיניו לא הקור ולא הגובה אלא העיניים מלאו בדמעות צוננות, הוא שלח ידיים אל נכדתו מבקש לחבק אותה, לאסוף אותה לזרועותיו, שלח יד נוספת מבקש לקרב את נכדו אליו, שמע את בנו הצעיר נוזף בו: "אבא, תניח להם לבוא לחבק אותך אל תכריח אותם, הם גדולים." הושיט ידיים שוב לחבק את הנכדה ראה בדמיונו רק את חיוכה מלא המבוכה, הושיט את הידיים בחזקה, ברגע שדמותה זזה לאחור, איבד את שווי משקלו וצנח למטה מהמצוק.

משונה, לא פחד ולא היה לו רצון לעצור את הנפילה. ככה קל, אפילו קליל כאילו גופו נופל אך נשמתו שועטת מאחור, עליזה ומרחפת. הוא ראה איך גופו מתנפץ אל סלע גדול בתחתית המצוק, אך נשמתו הקלה ריחפה במהירות מעל המים, ואחר המריאה אל המצוק לראות האם למישהו איכפת שהוא כבר לא בין החיים.

 

Share Button


אודות


'סיפור קצר/ דמויות בחלון – דובי זכאי' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11