איור: דובי זכאי

סיפור/ צרוב בבשר

סיפור ליום השואה שפרסמתי בזמנו. בעת הצפירה ביום הזיכרון, צפה מול עיני דמותו הקטנה, אחת מבין רבות. את סיפורו הצרוב היכרתי.

יהודי קטן קומה, מעט שיער אפור ש"פיאר" את קרחתו. אפו ארוך, כיאה ליהודי, הטיל צל תמידי על פה קטן. ששני קמטים עמוקים תחמו את שפתיו הקצרות. גבות עבות שהטילו צל על העיניים. מתחת לסבך הגבות הציצו עיניים חכמות, עיניים מאירות, מתעניינות, צבען ירוק דלוח. סתם בן אדם, אחד שרובינו לא היינו שולחים בו מבט נוסף. את הפנים נשא גוף רזה, כמעט שלד עצמות, גבו כפוף, גיבנת קטנה מוסיפה את החותמת שלפניך שבר אדם. שדיבר בקצוות פיו היה מתאסף רוק, מפעם לפעם הלשון טיילה על שפתיו לאסוף את הרוק. תנועותיו זריזות, רכות, ותמיד, תמיד הוא רוצה לרצות, לעשות לטובה, לתת עם חיוך נבוך, מתנצל. בכל שיחה עובר לסיפור טבול בתבלין יהודי גלותי, בקצה הסיפור – מוסר השכל. לדמותו השחוחה, האפורה התווסף בימי החורף כובע ברט משונה, צעיף צמר מיושן עטף את גרונו מפחד הצטננות. אפודה אפורה בימי החורף השלימו את המראה הגלותי.

במסגרת שינויים במקום עבודתי העבירו אותו לעבוד במחלקה שלי, הסכמים בין הנהלה והעובדים הביאו אותו אל משרדי, אף אחד לא חשב שהוא ייקלט במקום החדש, אמנם הבטחתי, להשקיע, לנסות, ללמד, אך חששתי שכבר מהיום הראשון שהמקרה אבוד. גלותי חיוור, מעט מגמגם שבכל רגע רק זינק כדי לרצות ולהיות בסדר. ואני, בן הארץ, הגלות ממני והלאה, גאוות של בן המקום, איני פוחד, בטוח בארצי, בכוחה ובכוחי. וכך, מדי בוקר הייתי מגיע למקום העבודה, הוא היה הראשון בין העובדים, בחיוך של אושר היה מניח לי ולו קפה, במשך הבקרים, למדתי לשבת כמה דקות לפני תחילת העבודה, רגעים של חסד לפני יום מתיש. פער הגילים חייבו אותי לנימוס כלפיו, תמיד הייתי נזהר לפני שהייתי מבקש ממנו משהו, לא לפגוע. והוא, כמה שהמשימה הייתה קשה יותר כך גילה התלהבות רבה. משך הזמן למדתי לחבב, מהדמות הקטנה צמח אדם גדול, מהכיווץ המתחסד בדמותו למדתי שגם מי שנמצא בצללים יש בו משהו מיוחד, שצריך רק לחפור מעט ולגלות. התחלתי ללמוד ממנו, בעיקר עברית, נכונה מדויקת ומלאת פירושים הלקוחים מהמקורות. חוכמה יהודית שנאספה במשך דורות והוצגה לפני, בצניעות. כך לא היה מתייאש, כדי להוכיח את דבריו היה טורח נובר בין ספרים, ובאושר גאה מניח את ההוכחות למחרת היום. כמעט בכל שיחה היה תורם פתגם מחכים, בקצה היה מוסיף מוסר השכל ואור היה נשלח מעיניו.

וכך, שעות הבוקר בראשית יום העבודה הפכו לי להנאה גדולה. ישבנו, דקות בטרם יום, השעשוע שלו היה למצוא שגיאות הגהה בעיתון, והוא מצא בשפע. עד שהגיעו שאר העובדים הגניב לשיחה סיפור, משפט, עם ניחוח של פעם, מעט גלותי, החוכמה בסיום הוצנעה, לעיתים לקח לי זמן להבין להתעמק, הוא מעולם לא חגג את נצחונו עלי, אלא הצביע על הלימוד שאחרי המעשייה, הפנינה של החוכמה. כל מי שנכנס אל מקום עבודתנו, ראה סתם אדם אפור בלבוש ובהתנהגות. אנשים היו מביטים בביטול בדמותו של היהודי הקטן הנודד. בדרך כלל היו שואלים בלחישה, מה עושה פה הקשיש הזה בין הצעירים והצעירות, יפים ויפות, אותם אלה שנולדו בארץ, גזע צברי משובח. אתה שומע את סיפוריו של הטרחן הקשיש? לא נתתי תשובה רק חייכתי לעצמי.

בוקר אחד הגעתי למקום עבודה, כל צער העולם היה מונח על כתפי הדלות, מן יום נאחס שרובינו פוגשים אותו כמה פעמים במשך השנה. ישבתי שפוף, ניטל ממני הכוח והצבריות המתפרצת. צרותי נראו לי כמשברים אדירים שאני עומד עוד דקות להיסחף בהם. ראשי לא הייתי פנוי לישיבת הבוקר המשותפת, ניסתי להשתחרר מהמפגש ולהניח לי להתייחד עם צרותי. הוא פגש אותי במשרד, הכין לנו את הקפה של בוקר, ומעל האדים בחן אותי בשקט, בלי מילה, בלי סיפור. שקט וקפה.

אחרי דקות ארוכות שאני שקוע בגלים האדירים של הרחמים העצמיים שמאיימים עלי, התחיל לדבר. פנה מיד לצד המוצלח של חיי, מנה את ההישגים, דילג על הכישלונות, הוסיף והגזים על הצלחות שהיו ויהיו בעבודה. לאט לאט הוסיף ערימה של מחמאות שהתייצבו מול גלי הדכדוך שעמדו לשטוף אותי.

לפתע משך את שרוול הסוודר האפור, הראה לי את המספר שצרוב על זרועו. מעולם לא סיפר, לא דיבר, זו פעם ראשונה שחוט של עצב עמוק נח בעיניו. סיפר על הפרידה המהירה, מאביו, מאמו, איך נשאר כילד צעיר לבד, מול המון האנשים שמהלך מולו, איך נדחף, מנסה ללכת בכל כוחו הצעיר נגד הזרם, לחפש את הוריו. איך יבשו הדמעות, איך הבין שלמרות גילו הצעיר שהוא צריך לשרוד. סיפר על הגוויות שפינה מתאי הגזים, איך כוחו היה דל להעמיס אותן, לגרור אותן החוצה. איך פגש את המוות הנורא בכל היום. איך התנהל כצל במחנה ההשמדה כדי לשרוד יום נוסף, את ההשפלה, העליבות, הרעב, איך ניטל ממנו טעם החיים של הצעירים, איך הילך בשלג, יחף ואומלל במצעד האחרון שלאורכו התפזרו המתים, ללא אף אחד בחיים. הסיפור, הנימה השקטה והבוטחת, המספר הצרוב, העיניים שמולי שלא העלו לחלוחית כשסיפר על משפחתו שאבדה. הדמעות צצו מיד שסיפר על משפחתו היום, על ילדיו המוצלחים, האהובים, העברית שמצא בה מפלט של ידע וחוכמה, איך למד לדקדק ולנקד, איך למד להיזהר מהצבר העוקצני, להתנהל כצל גם בארצו. ואיך שהקפה של הבוקר וחיפוש השגיאות בעיתון עושים לו את היום. הנאות קטנות רגעיות של עוד יום הישרדות.

ואני צררתי את צרותי, המשברים הענקיים שאיימו לשטוף אותי הפכו לפתע לגלים רכים, עמוק עמוק בפנים, התביישתי. איפה אתה חי, מלמלתי לעצמי, הבטתי עליו, על דמותו הנרפית, האפורה שנראתה בעיני ענקית. ומאז ברגע של הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, דמותו הקטנה עולה וגדלה מול עיני.

Share Button


אודות


'סיפור/ צרוב בבשר' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11