dubi zakai d-177

סיפור/ עטוף בזיכרון

אני מפרסם שוב את הכתבה שפרסמתי לפני כשנתיים …

בילדותי, בערב יום השואה היה משתלט על הבית שקט מוזר, אפלולית הבית היתה מוארת בנרות זיכרון, אש הנרות הרקידה צללים כהים על הקיר. אמי, ז"ל, סובבה בבית, עיניה תפוחות ואדומות ומבטו של אבי ז"ל נדד למרחקים. שניהם, שתי נפשות אומללות שאיחדו עצמם למשפחה אחרי שאיבדו את יקיריהם. כילד, הייתי קרן אושר באופל השכול. לא הבנתי את תפקידי, מיהרתי לצאת מהבית, אלה היו ימי התכנסות של הורי ולא ימים למשובת ילדים. כדרכו של ילד, זנחתי את חוט התוגה בבית לטובת משחק דודוס' סוער עם ילדי השכונה. כשחלחלה הצפירה הארוכה והרעידה את נימי ליבם של הורי חייבתי את עצמי לעמוד, לא בדום מתוח, לא הרכנתי ראש. בגניבה הזזתי רגל, יד והחנקתי ללא הצלחה צחוק טיפשי. כעין מחאה פרטית על שגזלו לי יום, בעוד תמונות ניצולי המחנות, אותם שלדי האדם האומללים ממלאים את עמודי העיתון והביטו בי. בזתי להם, כמי שנולד וגדל בארץ חופשית, עם צבא חזק, הבטתי בהם בבוז מופגן, איך, איך הלכו אלה כצאן לטבח.

השקט הנורא בבית מילא כל פינה אפלה, לא תרם לי להרגיש את המעמד. הורי, הגיעו לארץ לפני מלחמת העולם, לא סבלו בגופם את אימתם הנאצים. אבי ז"ל הגיע לכאן כחייל, ניסה בדרכו הדלה להציל את היקר לו, אישה ובן שנותרו טרף לנאצים, הוריו ואחיו עלו בעשן המשרפות. אמי היקרה, שכל צער העולם היה מונח על כתפיה הדלות, היתה ממלאת את הבית בנרות לזכרם של שמונת אחיה ואחיות, לזכרם של סבי וסבתי. כל זכר למשפחה נמחה, סבא וסבתא שלא זכיתי להכיר, החיים העשירים שהיו שם נעלמו מחיי. מילה לא נאמרה בבתינו על המשפחה שעלתה במשרפות ועל החיים שנגדעו בארץ הרחוקה. כך היה היום הנורא מזדחל אל בתינו, מביא עמו זיכרונות של צל כהה, לועג, המרקד על קירות הבית לאור הנרות. השתיקה הנוראה של הורי, הסתירה כל עובדה הקשורה לשואה, אף מילה לא נאמרה בשפה זרה, גרמנית או פולנית, רק עברית רהוטה וברורה דוברה בבית.  ברגעי החסד המעטים שהוקדשו לשואה הוזכרו רסיסי עבר  בקצרה. הוסבר לי שדף חדש נפתח בחיינו, ילד חדש, חיים חדשים. רק קשר אחד נתפר ונמתח מאותם הזמנים, שמי כשמו של סבי. כך, מדי יום עמד מול עיני אבי זכרו של אביו, בדמותי.

כאשר בגרתי, למדתי לכבד את היום, בצו פקודה, כתלמיד ואחר כחייל, עמדתי זקוף, מרכין ראש, אך מחשבותיי נדדו למקומות רחוקים, שאינם בהכרח ביקור בגיא ההריגה. המפגש הראשון עם מראות השואה היה לפני כמה שנים, כשפסעתי למוזיאון לזכרם של הילדים שנספו בשואה בקיבוץ לוחמי הגיטאות. אוחז בידה הקטנה של בתי, היא, רכה בשנים התעכבה מול תמונת ילד, בן גילה, עיניו הגדולות מביטות בנו בייאוש ועצב עמוק, והיא שאלה "למה?". גם אני, אז, לבושתי, שתקתי כהורי.

אחרי שנים, בתי בגרה, נסעה כתלמידה בחטיבות העליונות לפולין. רגע לפני הנסיעה שלה יצאתי לסיור וירטואלי במחוזות המוות, באתר האינטרנט של "יד ושם". ביד רועדת הקשתי את שמות המשפחה שנמחקה, מיד עלו מול עיני משפחה שמעולם לא הכרתי, סבא סבתא משני הצדדים, דודים שמעולם לא היו לי, אף פעם לא צבטו בלחיי וציינו עד כמה גדלתי. בנפש סוערת קראתי את הבקשה היבשה של הורי האומללים, הם שלחו קריאה נרגשת לעולם, לחפש את קרוביהם. זיהיתי את חתימתם הנרעדת. כאשר ליוויתי את בתי לשדה התעופה צרפתי לתרמילה מכתב, בקשתי שתפתח אותו ביום השני לסיור. בסופו של המכתב החתום בכאב בקשתי שתקרא את שמות בני המשפחה, בקול צח וברור באחד מאתרי הזיכרון ליד דגל ישראל מתנופף. בקשתי לבל ירעד קולה. הגיע שיחת הטלפון מפולין. בצידו השני של הקו, ילדה בוכה, היא תארה לי את שלבי ההקראה, לרגע, הבטיחה, לא רעד קולה. עתה הרשתה לעצמה להתפרק בבכי כואב וידי רחוקות מלחבק אותה. הבנתי שהקשר שלא היה קיים מתחיל להתחבר. היום, אני מתכופף ממרום גילי לאסוף את שברי הזיכרונות המעטים, את שברי המשפחה. בכל שנה אני מעמיק להבין את העצב העמוק של הורי, את התוגה שליוותה את חייהם. היום אני נושא בשמם את צרור הנרצחים, השקט הקשה ואור הנרות ממלא את ביתי. ואני עטוף בזיכרון.

Share Button


אודות


'סיפור/ עטוף בזיכרון' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11