dubi zakai

סיפור/ בזכות המילים

 זהו, אחרי "עגינה" ארוכה באפלולית המגירה, בין הרבה כתבי יד בחרתי את הראשון שיצא לאור אצלי באתר. אשמח לשמוע דעתכם

אורות המכוניות הניסו את הלילה השחור ושלחו למגרש החניה האפל את צילם הארוך של עצי האורן. ערפל של גרגרי אבק ריחף באוויר, פנסי המכוניות לא הצליחו לחדור אותו. צליליות לא ברורות, מוארות בפנסי המכוניות הילכו כדמויות מטושטשות במערבולת האבק. לפניהם נמתח שביל קטן, יורד בחורש אורנים אפל, על השביל הילכו בזהירות דמויות גברים ונשים מסונוורים מפנסי המכוניות ומגששים את דרכם בשביל האפל. בלב החורש קרחת גדולה, במרכזה זהרה מהאפלה במה גבוהה ומוארת. לאט לאט הילכו בקבוצות והתרכזו סביב הבמה. אם הייתם מתערבבים בקהל ומקשיבים הייתם שומעים את צחוקם הנבוך על רגעי המתח בהליכה בחורשה האפלולית. עתה, שהאור זהר עליהם הרגישו בטוחים, הבמה ומסביב נראו היטב, האבק שקע, עתה הם מוארים באור זרקורים, לבושים היטב ומחייכים. חלק מהקהל מיהר אל הדוכנים הקטנים בשולי החורש, אלה  נושקים לאפלת החורש. שם המתינו להם קפה מהביל ועוגה ריחנית. הצטיידו בקפה, עטפו במפית לבנה את העוגה והילכו מחייכים בין הקהל כזוכים במשחק. טועמים את העוגה, לוגמים את הקפה ומעל הכוס החד פעמית בוחנים את הקהל, לדוג בניהם מכרים. אחרים שהגיעו זה עתה מהחניה, עמדו לרגע וניערו את האבק מבגדיהם הנאים. הקהל התעבה והתערבב, נשמעו קריאות שמחה של מכרים, חלק חייכו בנימוס, לחצו ידיים, החמיאו לגברות, מי שחש רעב בלתי נשלט הילך אל שולי היער, אל הדוכנים הקטנים, לצוד לעצמו פיתה מגולגלת עם לבנה וזעתר, או פשטידות זעירות שילחו ריחות אפויים. האנשים הילכו בוחנים בעיניהם את הקהל, שלחו עיניים שואלות אל הבמה המוארת והריקה. שפגשו מישהו מוכר להם חייכו, מופתעים שזיהו בקהל, ונעלבו שהמכר לא הכיר. חלק גלשו לשיחה בנאלית, מחמאות לגיל שלא ניכר על פניהם וגופם של בני השיחה. קצת עוקצים, מתגאים בהצלחות הילדים, ומוסיפים מחמאה שקרנית: "את/ה לא מפסיק להיות צעיר". והתשובה של המכר, שסוף סוף זיהה אותם: "גם אתה". אחר נשלף מכשיר הטלפון הנייד, המשמש כאכסניה לתמונות הילדים והנכדים וחותמים את השיחה הקצרה באוסף ויזואלי של בני המשפחה. שתם הנושא המשותף מסיימים ב: מי היה מאמין שדווקא כאן ניפגש. הגברים סוקרים במבט מחמיא את רעייתו של המכר החדש ישן: "את נראית נפלא, איך רזית ככה?", האישה, רחבת אגן, סופגת את המחמאה, אחרי שמכילה אותה, מתגוננות בקלילות: רזיתי? מה פתאום?" ומיד מחזירה מחמאה דומה. וכך הזוג המנומס עובר הלאה, ומיד טוחנים בלשונם את בני הזוג שעזבו הרגע.

חבורת חבורות סובבו באוויר היער הפתוח, הקהל הרב המתין להרצאתו של הסופר הידוע, בין ביס לביס, ולגימה רעשנית של קפה, השתדלו האנשים להראות לבני שיחתם, רצוי גם למאזינים מסביב את בקיאותם הרבה ביצירה של הסופר. תלשו שמות ספרים, שברי משפטים הלקוחים מספריו ומהר מאוד גלשו לחייו הפרטיים של הסופר כפי שהם משתקפים ביצירתו. בין השאר שוחחו בהרחבה על ערימת הספרים שמתגבהת ליד מיטתם, אחדים צלבו סופרים אחרים לעומת המרצה. הבמה המוגבהת ועליה כסא יתום ושולחן הוסיפו מסתורין. אור חיוור נח על כסא הבודד שממתין למרצה. מסביב ליער האורנים האפלולי פזורים בחצי גורן ספסלי עץ שממתינים לקהל שישב לתחילת ההרצאה. מחשכת החורש נראו רק השורות הראשונות, שאר השורות נבלעו בחשיכה הסמיכה.

ואז הגיעה הלחישה של אחת הגברות: "הוא כאן", גברות חדות עין בלשו את החשיכה כדי להציץ ראשונות בסופר הידוע. הוא הילך בצללים שבשביל המוליך מהחניה. הנשים לחששו את הבשורה לבעלים, עם אצבע מורה ורומזת אל הצללים הכבדים של חורש האורנים. "אתה לא רואה? שאלה אחת הנשים שיודעת הכל, הבעל, נשאר אדיש, לא זרק מבט לנסות ולחדור את האפלה. "הנה הוא הולך בשביל, זה הנמוך עם הקפה ביד". התפעלה אחרת. לרגע נזנחו השיחות הבטלות, הגברים נעצו מבט סוקר ביצור הנמוך ההולך על השביל, תחת בית שיחו אסופה של דפים וספרים, בוהק בחולתו הלבנה שנגע באורות הבמה. פסע בבדידות מזהרת בשביל, הילוך איטי מלא הוד, כישוע (ישו) אחרי ההתגלות המהלך במתינות בין בשביל שפולחים עבורו מאמיניו. מפעם לפעם היה עוצר לצד גבר, אישה מעביר את הקפה ליד השנייה, לוחץ ידיים עם חיוך נבוך, קד קידה שלומיאלית לגברת עמוקת מחשוף, האור מהבמה נושק לו והוא תוהה האם להקדים ולטפס לבמה או שמא להלך בין הקהל השבוי לו לחייך וללחוץ ידיים. נותרה עוד כרבע שעה עד לשעת ההתחלה. מהסס, מבולבל, אף נציג רשמי לא המתין לו, לא ידע מה בדיוק יעשה בזמן הנותר. יכול להסתובב כטווס, להנות מגלי הערצה והיראה מפניו, אבל הוא נבוך מהמעמד. האמת שאינו אוהב את המגע הדביק עם הקהל, המצב הנוח עבורו לשבת בביתו, לבד, מוקף במילים וספרים, לארוג את המילים לספר ומכאן ידאגו אחרים שיודפס. פעם, נזכר, אמר פעם בראיון באחת מתחנות הרדיו, החברים הכי הטובים שלו אלה – המילים, אף פעם אינן בוגדות בו, נציגות ממושמעות שנשלחות גם למחוזות רחוקים ומייצגים אותו ללא תמורה.

אבל, כדרך החיים, אחת לזמן מגיע התשלום, והתשלום שלו מפגש עם הקוראים. כל האנשים שסובבים אותו באו רק בשבילו, לשמוע אותו. לא נאה, חשב, ליצור סביבו חומה, זה יראה מתנשא. כדרך סוחר במוצר נדרש שמכיר הוא את חוג לקוחותיו, יודע איך לשווק להם במקרה זה את המילים אגודות בספר. חבריו הטובים, המילים, אינם יכולים להסתפק רק בחברתו, הם זקוקים אחרי שנכתבו לצאת לחופשי, לקהל, אותם קוראים שיתפעלו מצירוף מילה למילה, משפט לפסקה והכל ביחד הופך. המוציא לאור נזף בו בעת וויכוח מעצבן על גובה אחוזי התמלוגים: "היום אתה כאן, (הרים ידו מעל ראשו), מחר אתה כאן, (מצביע על הרצפה). צא לקהל, דבר איתו אחרת ישכחו אותך. לשמחתו כיום הוא בראש מצעד המכירות.

הוא פסע אל הצללים הבטוחים של החורש, ישב לשולחן,לוגם לאט את הקפה, מתבונן בריחוק על הקהל מסביבו. הבדידות לא ארכה זמן רב, אט אט התקרבו אליו האנשים, כאילו ביקשו להציץ בפרח נדיר. הנשים הקדימו את הגברים, להן אין מחיצות, הקיפו אותו בחיוכים ומילים של חנופה, תוך רגעים כבר היה במרכזו של מעגל. קם על רגליו, לחץ ידיים רבות, לחש מילות נימוס השגורות עמו באירועים כאלה ושילח כמה נודניקים בטפיחה על שכם חברית, שנותר לו מעט מרווח לאוויר וללגימת הקפה, שהפך קר בינתיים, ראה אותה, היא עמדה לצד השביל, פניה נסתרות בצילו הכהה של אחד האורנים, האור רק נשק לשערה הארוך והוסיף הילה נאה לראשה. ואחר יצר כעין כקו מואר על חלק מגופה. מול הקשישים הרבים שהגיעו לשמוע אותו היתה היא הפתעה, אישה צעירה. תזוזה קטנה שלה והאור שטף את פניה, נגע בשפעת שערה. הוא לחץ אל בית שיחיו את הדפים והמחברת, עשה כמה צעדים לעברה, כאילו חיפש פח להשליך את כוס הקפה הצונן. גברת מכובדת עצרה אותו, הגישה לו ספר וביקשה את חתימתו: "עבור הבת שלי" חייכה אליו בחנופה ושלחה ידה להטיב את שערה הצבוע. הוא הסיר את משקפיו, לקח את העט ביד, שאל בנימוס לשם הבת, שרטט את התאריך בכתב בוטח בראש הדף. אחר שלף את המילים החבוטות לאירוע מסוג זה: 'לתמי בידידות' וחתם את שמו בגדול, סגנון חתימה נמלצת השמורה לדפים הלבנים הגדולים בקדמת הספר. עיניו תרו מעל הדפים הלבנים את האפלה, התקווה עמדה שם מוארת, מעבר לכתפה של הגברת, אמה של תמי. האור אהב את שערה הארוך והצל נח על פניה. המכובדת, אמה של תמי אספה את העט מידו, לא הפסיקה להודות, ולהלל את ספריו, ציינה שקראה את כולם, כמה פעמים, שאלה האם הוא מוכן לבוא לערב ספרותי, כמה חברים שרוצים לשמוע אותו אצלם בבית. אבל הוא כבר היה במחוזות אחרים, נראה, נראה, רטן לעברה ועקף אותה במהירות, ריח הצייד עלה באפו, שלח חיוך מזויף למתחנפת ומיהר בדרכו אל הפח הגואל את ידו מכוס הקפה. גם הניצודה חש בריחו של הצייד, עתה האור נגע בפניה, נאה, אין ספק, שמלה פשוטה נחה על גופה, צל ענוג הוביל לאפלולית החזה. סנדל פשוט על רגל חטובה, על פי גוון עורה ניכר בה שאוהבת שמש, שיזפון אדמוני ספוג בעורה. מבלי שהתבקש הושיט לה יד, היא הופתעה, שלחה יד מהססת, עתה ידעה במשחק הזה היא בתפקיד הניצודה, אך היה לה נוח, היא ידעה שתחילה מגיע הרחרוח המנומס, שיני הטורף נשלפות אחר כך. שלחה בו מבט מסתייג ורחוק, המכובדת עם הספר החתום נסוגה, הבינה שגילה המבוגר מהווה מכשול, המחמאות, ומתיקות צבועה לא היו נשק במשחק הזה, בשדה הצייד. אספה את המחמאות שצררה עבורו, לקחה בנוקשות את זרוע בעלה, והבילה אותו בגסות נעלבת אל מקום אחר, מקום אפל וזומם שמשם, כך חשבה תוכל לעקוב אחרי ההתפתחות בינו לבינה, ההתבוננות המדויקת תוביל לסיפור רכילות עסיסי שתוכל לספר לחברותיה. היא תוכל להתגאות לפני חבריה ששוחחה איתו, אמנם מספר מילים, אך מי סופר כשהיא מספרת. והתיעוד המנצח, חתימתו המסוגננת שהוקדשה לבתה.

אחרי שהסתלקה המובסת ובעלה, הוא כבר עמד לידה, חולצתו בוהקת בלבן, היא משפילה מבט, מטיבה את השמלה ומכסה את הרווח הרך שמכסה טפחיים. חיכה למטר מחמאות, חיכה לחיוך כנוע של קוראת שפוטה, היא, עיניה מושפלות, עדין מופתעת. קד את הקידה הרגילה, מחווה חיזור רגיל לפני אישה נאה. הוציא כמה משפטים דהויים שכבר שלח היום, אבל לאחרת. אחר ראה שהיא עדין מופתעת הושיט שוב את ידו, כאילו מציג את עצמו שוב, שרבב משפט טבול במעט הומור וערמה, מחפש להיאחז במילה, אות, אולי חיוך שיואר אליו, להקל עליו את מלאכת הכיבוש. אחרי שיבוא החיוך המרכך ישלוף משפט חכם, אולי יעלה פיסקה מספרו החדש. שרידי חיוך התחילו להתגנב לשפתיה, לחשה את שמה. הוא, צייד מנוסה, קירב את אוזנו כדי לשמוע את לחישתה, שאף עמוק את ריח שערה וריח גופה, היא, נרתעה מעט לאחור, נדחקת אל צללי האורן, חזרה על שמה, חזק יותר כדי שירחיק ממנה את אפו. "שנרד לשתות קפה?" שאל. היא הנהנה, יחד הילכו בשביל. עדת הקשישות הלבושות היטב הביטו במבט ארוך, נוגה, על הזוכה, אפילו הגברים השתהו לרגע בשיחתם, ליטפו אותו מבט הראוי לאייל אלפא הזוכה בכל עדר הנקבות. הנשים שנאו אותה, היא בסנדל הקל יצאה ממעגל האור כדי להנות מעט אנונימיות בזכות הצללים. הוא פסע בשקט לצידה כיודע את המלאכה. "שבי" הזמין אותה בתנועה מלכותית לשולחן דהוי ושני כסאות, והלך להביא קפה. היא ישבה, אוספת אל רגליה את השמלה הפשוטה, יד עדינה שלחה להגן על המחשוף הצנוע. בסתר ליבה ידעה, היא ניצודה, המחשבה החמיא לה. חזר, נשא שתי כוסות קפה, זימר לקהל שבא מולו: תודה, תודה, לכמה מעריצים שביקשו להשהות אותו לצידם ונגעו בכתפו בחביבות, שלח להם חיוך חם בפה סגור ומיהר עם שתי כוסות הקפה, אליה.

זהו, לחש בגאווה, כאילו השלים טיפוס קשה על ההר שעדין לא נכבש, הניח את הקפה על השולחן הקטן, ישב מולה. בירכו כבר החלה במסע אל הברך החשופה באפלולית תחת השולחן. עתה, באור המלא יכול היה לשולח מבט ישיר לעיניה, כה רכות וטובות, זיהה מיד בחושי הצייד, עיניה בצבע הדבש המתוק, על חלקם העליון נח צל עדין של ריסיה, המקשט אותם כגבו של קיפוד ביום חם. היא עדין במבוכה, לצידה הסופר הנערץ עליה, מקדיש לה זמן עם קפה, לאט לאט היא הפשירה, הנשים הקשישות אורבות כנשרים לנבלתה שאולי תשלח אליהם. בעין מרוחקת התבוננו בכל שלב בהתקדמות הקשר בניהם, מבטן עוין, ידעו בחושיהן העתיקים, הרדומים – אין ספק, היא ניצודה. והוא, עטוף בחיוך מבין של מבוגר אחראי, והיא משובבת ברוח נעורים צנועה, מרשה לשולי שמלתה ליפול בחן, הברך החשופה שלה נושקת בעדנות לברך שלו. מפעם לפעם עוד הטרידו אותם מעריצים, אך חיוכו הקר הרחיק אותם, מילותיו הברורות אליהם נמהרות, בסופם כמעט נראה סימן קריאה חזק, שידעו הנודניקים שתמה השיחה ביניהם. תמיד חזר אליה, נינוח ושנון, שופע חיוך, שיחתם הגביה אל מילות ספריו, היא ציטטה שורות ארוכות מספריו, הזמן קצר, והיא עדין מספרת בשבח ספריו, לפניו עוד תחקיר קל בטרם יעלה לבמה. היסה אותה במחווה הרגילה כשהניח יד בעדינות רכה על פיה: "אני רוצה לשמוע עליך", והיא עדין כמתקלחת במילות ספריו, מתעקשת לחפור ולחקור בין השורות הקשות, בין משפטים שידעה בע"פ, להחמיא על הגאונות, העושר הלשוני, ייסורי הנפש של הגיבור, והוא לחוץ, חייב להכין את המצע לקצה ההרצאה, עוד דקה כבר ייקרא לבמה. שלח שוב הניח יד עדינה על פיה הרך לקטוע את שפע המילים, כדי להנות מדקת שקט נפלאה בסיפור המתגבש בין שניהם, רגע לפני שקהל הרב יגזול אותו ממנה ואותה ממנו. חייב הוא למצוא חוט שייקשר את שניהם להמשך, אחרי ההרצאה. בחפץ לב היה מוותר על ההרצאה שמתחילה מיד, ידע שהערב יתנהל בחוקים הרגילים. יחזור על דבריו, הקהל שבוי ובקצה ויענה על אותן שאלות שנשאל בכל פעם, לשם שינוי, הפעם אשתו אינה איתו, הוא חופשי ומשוחרר, המחשבות שלו נעו קדימה, אל אחרי ההרצאה.

כצפוי קראו לו לבמה, גל של מחיאות כפיים שטף והפסיק את שיחתם. לרגע, הניח יד על רגלה: "תבואי בסוף ההרצאה?", הספיק ללחוש שאלה מטרידה, זקף קומתו הדלה, ברגל צעירה ובוטחת, דילג על מספר המדרגות בדרך לבמה. לחץ את יד המנחה, זו זורחת מרוב חיוכים, לחש לה משהו לאוזן, היא לצידו על הבמה התמוגגה בצחוק מזויף, גלי הקול דהרו אל אפלולית חורש האורנים. הזקורים דקרו את עיניו, ממול נדמה שקיים ריק גדול, חשיכה כבדה, הוא לא ראה את העיניים, ולא את הקהל, בקיצור לא ראה אותה. אחרי מילות הפתיחה ביקש שיזיחו את האור מעיניו, וכך נותר יושב, פנס בודד ששלח אור חיוור אל ספריו שעל השולחן. מהחשיכה כבר ניבטו פנים שצפו בו, משקפיים נצצו, לאט לאט המראות הסתדרו, נגלו לעיניו, גם דמויות, עוד רגע או שניים כבר הבחין בצבעי הבגד של האנשים, עיניו יכלו לשוטט בין השומעים אבל הוא חיפש אותה. ההרצאה התגלגלה בפיו בקלות, כמעט מדקלם אותה, משך הזמן הארוך שהוא מרצה למד מתי לעצור, מתי להניח לקהל לצחוק מהבדיחה, ברגע של שובבות בחן את הידע הכללי של הקהל, שילוב בדיחה שמחייבת מעט ידע, שראה שהכל הובן והקהל  צחק הבין שקנה את הקהל. סיפר על עצמו, על ילדותו, סגנונו קליל וחכם, שזור בהומור חד שסוחט צחוק מהקהל ורצינות מצידו. הקהל שתה באהבה כל מילה. עצר בשטף דיבורו וערך ניסיון לחוש את השקט, רגע ארוך הביט בניירת שלו, הקהל כיבד וישב דומם, ממתין בסבלנות. המחשבה רצה במוחו, עיניו חיפשו אותה, איפה היא נעלמה?

לרגע חשב לערוך הפסקה כדי לבחון להיכן היא נעלמה, שלגם מים, ואז ראה אותה, ישובה, קשובה בשוליים של הספסל הקדמי, כאילו לא שייכת לקהל השומעים, אלא חלק מצוות ההפקה של האירוע. מבטו שוטט על הקהל המקשיב, ובכל סיבוב הקדיש מבט ארוך עליה, בכל פעם שמבטו עגן אצלה, רפרפה אליו חיוך ארוך מתחה צווארה ולגמה את המילים בצימאון, כאילו ממשיכה לחלוק את כוס הקפה שהביא לה לפני דקות. שוב עצר את שטף דיברו, ידע, שהוא חייב לקרוא קטע מספרו, ובו התיאור החשוב ביותר, הקטע היה מסומן אך הוא, כמסמן את דרכו להצלחה, ביקש קטע אחר, רומנטי, שנוגע באהבה, שזור כחוט משי של חייט צמרת בבגד עשירים. חוט לא נראה שכל נפש אוהבת מתמוגגת מצירוף המילים. נשים בקהל נאנחות מול המילים, גברים יודעים שהפסידו לו את נשיהם. אחר במחווה שתמיד עובדת, ביקש לרגע סליחה מהקהל עלעל בין דפי ספרו והגיע אל הקטע וקרא בנועם, הוא חש בעיניהן העצומות של הנשים ראה איך דחקו את ידן אל החזה, חולצתו הלבנה הוסיפה כעין הילה בוהקת לדמותו. שהניף את ידו בסערת הקריאה, הסומק התגבר על שיזפונה, טיפס לפניה, את הסומק לא ראה אך ראה איך מתחה את גבה, שלחה את ראשה לאחור בעיניים עצומות, הבין שכל מילה חדרה אליה, עמוק עמוק. השלימה נשימה ארוכה שירדה עם המילים לבית החזה, גלשה אל בטנה, המילים התנפצו אל גופה יורדות ועוטפות אותה, היא ניצודה, אין ספק, עתה נותר לו לגרור אותה בפקעת שערה אל המערה, את הנבוט של הצייד הפרימיטיבי, אפשר להניח בצד.

שסיים את הקראת הקטע הרומנטי שוחררה אנחה מרגשת מקהל הנשים, עיניה עדין עצומות, ידה נעה אל שולי שמלתה, כיסתה ברך סוררת, אספה את שולי השמלה אל רגליה וגופה התכווץ. המילים ניקרו בגופה מבקשות לחדור לתוכה, נאספות. נשים בקהל שמבינות שיחה חרישית של אוהבים שלחו מבט מסתורי אליה. שתמה ההרצאה, קהל רב עטף אותו, לא הניח לו לרדת מהבמה, היא נעלמה בצללים של החורש, ממתינה לשעת כושר שהקהל ירפה ממנו. הוא מנומס, אבל צונן, מלא חן אך קצר רוח. שלח מילים נבונות לקהל שסביבו, לוחץ ידיים, מודה למודים, הקפיד לא ליצור קשר עין עם אף אחד, אסף מהשולחן את הניירות, את ספרו, באטיות של סיום הכניס את הכל לתיק הצד, רומז לקהל שזמנו וזמנם תם. מרגע זה מתחילים חייו הפרטיים, בפעמים שסקר את החורשה המתרוקנת מקהל לא הבחין בה, לרגע חשש, לא עליה כמו על קסמו שאולי פג?

ירד מהבמה, מנער את הקהל ממנו היא נתלשה מהחשיכה וצצה לידו, הוא שלח חיוך מאושר לראותה, ביטחונו העצמי הסתדר כחומה בצורה מסביבו, לא איכזב, קסמו עדין עמו. היא כבר יותר משוחררת, לא אמרה מילה על ההרצאה. המשיכה מאותה נקודה בה הוא נקרא לבמה, כאילו ההרצאה שלו מוכרת לה. סובבה אותו במילים חכמות, הוא הופתע, חשב שהיא יותר שטחית, שציטטה פסיקה מספרו במלואה, די נדהם, הוא עצמו לא מסוגל לצטט כך, שפסעו בחורשה הסמיכה מחושך נגעה כתפו בכתפה, היא החזירה נגיעה. כמו השביל לפניהם כך ידע שהדרך שלו אליה סלולה, שאל אם להציע טרמפ, היא אמרה שאין צורך, יש לה מכונית. שאל תשתי משהו אתי אמרה בשמחה. הציעה שיבוא אל ביתה שאינו רחוק, סע אחרי, צחקה במשובת נעורים, הרכב שלה זינק במהירות, הוא גופו מסורבל ואיטי וקשיש, רכבו איטי, השבילים לא מוכרים, התקשה להדביקה, משובת נעורים ניסתה לדבוק גם בו ניסה להדהיר את רכבו כמוה אך גילה שכמה סיבובים שלקח איימו לזרוק אותו מהכביש, פעם או פעמיים המתינה לו עם אורות מהבהבים, אך הוא חדור בריחו של הניצוד, ובדמיון שהקדים את המעשה.

בשלוש לפנות בוקר עזב את ביתה, מבטיח לא לנתק את הקשר, שהוא שבע, לא בטוח שזה יימשך, עשה את דרכו לביתו בהרים, מתענג על אוויר הלילה הקר החודר דרך החלון הפתוח. בונה בשקדנות של סופר טוב את סיפור הכיסוי שימכור לרעייתו. עתה היה משוכנע, הקסם שלו לא פג.

Share Button


אודות


'סיפור/ בזכות המילים' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11