dubi-zakai-1-2014-6

יוני קלרמן/ הכלבים נובחים והשיירה עוברת

יוני קלרמן מתעצבן, תקראו, דברים נבונים של אחד שמבין. מזה שנים רבות אני מרצה בהתנדבות מטעם אור ירוק. בכל הרצאה כמעט אני נשאל את אותה השאלה – מהן הסיבות לכך שיש עליה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים כבר חמש שנים ברציפות? – ובכל הרצאה אני מוצא את עצמי שוב ללא הסבר נאות

נכון, בשנים האחרונות היה גידול מאוד משמעותי בכמות המכוניות החדשות שעלו על הכביש, אבל כל המכוניות האלה בטיחותיות יותר מהמכוניות הישנות שאותן הן מחליפות, כך שהמצב דווקא אמור להשתפר מבחינה זו. אבל זה לא קורה.

נכון, הגידול בכמות הכבישים לא משתווה לגידול בכמות כלי הרכב, אבל הדבר אמור מן הסתם להגדיל את הצפיפות בכבישים, להאט את מהירות הנסיעה ולהקטין את מספר התאונות החמורות. אבל זה לא קורה.

נכון, פרויקט המצלמות, שהתחיל בקול תרועה גדולה, מדשדש לו באיטיות שמשתווה רק להתקדמות פרויקט הרכבת הקלה בתל- אביב, אבל עדיין יש כיום הרבה יותר מצלמות מבעבר, והרבה יותר דוחות על מהירות, דבר שאמור לכאורה לצמצם את הקטל בדרכים. ועדיין זה לא קורה.

אז מה בכל זאת הסיבה? אני מאמין, עד כמה שהדבר נשמע נדוש, שהדג מסריח מהראש. כל עוד מדינת ישראל לא שמה את הקטל הדרכים בראש סדר העדיפות שלה, מספר ההרוגים לא יקטן. ואני מאשים בכך בראש וראשונה את שר התחבורה והבטיחות בדרכים, ישראל כץ, שמסתכל מהצד כשהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – אותו גוף שהממשלה החליטה לפני עשר שנים שהוא יתאם את כל הפעילות בתחום המלחמה בתאונות הדרכים – פועל תקופה ארוכה ללא מנכ"ל, ללא יו"ר, ללא מדען ראשי, וללא תקציב נאות.

אבל לא רק ישראל כץ אחראי לאזלת היד. זה מתחיל יותר מלמעלה. לא שמעתי ולו התבטאות אחת של ראש הממשלה שלנו בנושא, למרות שתאונות הדרכים גבו וגובות יותר חללים מכל מלחמות ישראל, פעולות האיבה והאיום האירני. גם לא ראיתי אף שר בישראל מגיע ללויה של הרוג בתאונת דרכים, או בא בליווי צלמים ועיתונאים לביקור ניחומים אצל משפחות החללים, כפי שנוהגים שרים רבים לעשות במקרה של פיגוע טרור או חללי מלחמה.

למה בעצם? האם החללים האלה – ואני קורא להם חללים, ולא הרוגים, כי למילה הזו יש משקל רב יותר אצלנו – שווים פחות מחללים שנפלו מידי האויב? האם הסבל של המשפחות שלהם קטן יותר מזה של סבלם של חללי צה"ל? האם הנזק למשק כתוצאה מתאונות הדרכים, שנאמד בכ-14 מיליארד ש"ח בשנה, לא זכאי להתייחסות יותר רצינית, או להתייחסות כלשהי בעצם?

ושלא ינפנפו לי בהשקעה בתשתיות, והשקעה ברכבת, ורכבת קלה, ורכבת תחתית, ונתיבים מהירים – כל אלה הם אולי הפתרון לבעיית הצפיפות בדרכים, אבל לא לבעיית הקטל בדרכים. כל עוד לא נשנה את ההתייחסות שלנו לנושא, כל עוד לא נציב את המאבק בתאונות הדרכים, אם לא בראש סדר העדיפות הלאומי, אז לפחות במקום גבוה, אין סיכוי שהמצב ישתפר.

אז אני אמשיך להרצות בהתנדבות בבתי ספר ובסיסי צבא, בארגונים וחברות, יחד עם מאות המתנדבים האחרים של אור ירוק, ובכל הרצאה, כשאני אשמע את השאלה הבלתי נמנעת לגבי הגידול בכמות הנפגעים וההרוגים בתאונות הדרכים, אני אשאל את עצמי את אותה השאלה: למה בעצם אני הוא זה צריך לספק תשובה לשאלה הזו? למה ההסברה בתחום התאונות בדרכים צריכה להיעשות על-ידי גוף פרטי, שמומן במשך שנים מכיסו של אדם אחד? למה אפילו את הדבר הפשוט, את ההסברה, הממשלה לא מסוגלת לעשות?

(התמונה אילוסטרציה לכתבה)

 

Share Button


אודות


'יוני קלרמן/ הכלבים נובחים והשיירה עוברת' אין תגובות

תהיו הראשונים להגיב על הכתבה

?תרצו לשתף את המחשבות שלכם

האימייל שלכם לא יפורסם.

dubi zakai 11